עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
מיומנה של חיילת מתוסכלת. כמו כולם, אבל קצת אחרת.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
בלוג  (2)
עירום  (2)
צבא  (2)
רשעון  (2)
אהבה  (1)
זוגיות  (1)
מגורים  (1)
סקס  (1)
ארכיון
שלושה דייטים
22/09/2017 20:44
יערה
לקחו לי סביבות ה25 דייטים בחורף שעבר לפני הדייט איתך. ישבתי באיזה בר נידח מחוץ לתל אביב עם כמה ידידים אחרי עוד פגישה שהסתיימה בכלום ושום דבר מצדי וגמרתי אומר לשתות את כל הבר.
מצאת אותי בחנייה בפוזה הכי פחות סקסית שיש, מקיאה ובוכה ומקללת וממלמלת לעצמי שגברים זה חרא ועדיף להיות לסבית.
שאלתי מאחוריי בחצי צחוק חצי דאגה אם אני רצינית, כי זה יהיה חתיכת פספוס בשבילו, ואז אספת את שיערי ביד אחת וכרכת את השנייה סביבי עד שכל החרא יצא. ואני מדברת על הדמעות, לא על הקיא.

לא רציתי להכיר אותך. לא רציתי שתרשום את המספר שלי כדי לוודא ששרדתי את המסע הביתה. לא רציתי שבאמת תוודא את זה. לא רציתי לדעת את הגיל שלך ואיפה אתה גר ושאתה לא יודע מאיפה להתחיל כי רק לפני כמה שבועות נחתת חזרה מטיול גדול ממש גדול והראש שלך עדיין מסוחרר מג'וינטים ואוויר פסגות שבחיים לא ראית כמותו. לא רציתי לדעת איך קוראים לאח הקטן שלך ולאחות הגדולה שלך ולא רציתי לגלות כמה אנחנו דומים ושונים בו זמנית. 

לא רציתי לצאת איתך. נשבעת שלא. מזל שאתה הבחור הכי עקשן שפגשתי בחיים. חודש שלם לא רציתי עד שיום אחד נשברתי. דייט אחד, גם ככה זה לא יעבוד. זה אף פעם לא עובד. 

לא אספת אותי בדייט הראשון, והערכתי אותך על זה. בחרנו מקום מטר מהבית שלך ולא היה שום טעם במחווה הרומנטית המגוחכת הזאת. נתת לי את החצי שעה נסיעה להתאפס על עצמי ולשמוע שירים ברדיו, ואת החמש דקות בחנייה בהן אני כבר יודעת שאני מאחרת אבל אני בכל זאת עוצרת להסדיר לעצמי את הנשימה ולמחות את הליפ-גלוס הדבילי שמשום מה חשבתי בבית שנראה עליי טוב. לימים גיליתי שאתה שונא שאני שמה משהו על השפתיים כי ככה אי אפשר להתנשק. 

לא התלבשת יפה מדי. לבשת ג'ינס וחולצה קצרה לבנה (למרות שהיה קפוא ולבשתי שני סוודרים ונראיתי כמו דוב) ונראית יותר יפה ממה שזכרתי, יפה מאוד אפילו. ככה, בפשוט. לא חיבקת אותי או לחצת לי את היד או כל דבר מטומטם אחר, פשוט דפקת לי פרצוף ואמרת שזה הקטע שלך לאחר בדייט ראשון וגנבתי לך את זה. חייכת באושר כשהזמנתי המבורגר 300 גרם עם צ'יפס "אבל את הקולה דיאט" ושום דבר לא היה נראה מוזר. הרגשתי בבית. לא חייכתי מכל מה שאמרת ואתה לא ניסית להרשים. ואחרי זה כשאמרתי שאני עייפה רבת איתי מכות ליד האוטו שלי כדי שנסתובב רק עוד קצת ונקנה משהו טעים לקינוח. שעתיים וחצי ושני גביעי גלידה אחר כך עמדנו שוב ליד האוטו ובלעתי רוק בציפייה, פתאום שמה לב כמה רכות השפתיים שלך נראות.

ונישקת אותי. לימים גילית לי שזו הפעם הראשונה שנישקת מישהי בדייט הראשון. נישקת בעדינות, כאילו יש לנו את כל הזמן שבעולם, כאילו כבר אז ידעת שאתה עוד תחקור את השפתיים שלי מכל כיוון וכל פינה ואין מה למהר. נישקת ואז נשכת את שפתי התחתונה וצחקת ולא הבנתי למה. 
"בחיים לא טעמתי שפתיים כאלה". עיקמתי את פניי ואמרתי שזה בגלל הבצל בהמבורגר, וצחקת שוב. "זאת מחמאה. סעי בזהירות, מפגרת".

כל הנסיעה חשבתי עליך, וכשהגעתי הביתה גיליתי שהתקשרת. פעמיים. "אז מתי שוב?".

לא רציתי לחכות כל כך לדייט השני. משהו בי אמר שזו סתם אשלייה, אבל הברכיים שלי נמסו מכל הודעה וכשחשבתי על הנשיקה הפשוטה ההיא... לא רק הברכיים נמסו לי. לא רציתי להתלבט הפעם מה ללבוש אחרי שבדייט הקודם כל כך לא היה לי אכפת. לא רציתי שתנשק אותי בשנייה שראית אותי, ואחר כך בסרט שראינו- 7 פעמים. ספרתי. "תביאי נשיקה" לחשת לי, "אני מתגעגע לשפתיים האלה שלך".

לא רציתי להתמזמז באוטו. אני לא בחורה שמתמזמזת בדייט שני. לא רציתי אבל המבטים שנעצתי בחולצה הצמודה שלך והעיניים שלך שנדדו לסירוגין מהמחשוף הקטן שלי לשפתיים שלי רצו אחרת. וסיפרתי לך שבעצם עוד לא ממש הייתי עם אף אחד, וצחקת כי היית עם חצי מדינה, וגם כמה מחו"ל. ונישקת אותי והרמת אותי לישיבה ואמרת שהכל בסדר ושאין לי מה לדאוג. אתה לא ממהר לשום מקום, למרות... "שעם איך שאת נראית אני לא מבין איך אף אחד לא טרף אותך עד עכשיו".

לא רציתי לאבד את העשתונות ממך ולשבת שם באוטו עד שהשמש זרחה. לא רציתי להרגיש שהיומיים עד הדייט הבא הם נצח, אבל ככה בדיוק הם הרגישו.
לא רציתי לבוא אליך. פחדתי שתצפה לדברים שלא אתן. פחדתי שבלי המלצריות או הסרט ברקע אנחנו נגלה שאנחנו ריקים מתוכן ולא רציתי לחזור לדייטים ראשונים. "דייט שלישי" איך אמרת אז, "זה די ביג דיל. לא מגיעים לזה הרבה, לפחות לא אני". לא רציתי להודות שאני מסכימה איתך.

הזמנו פיצה ושמענו את השירים הגרועים שלך שעכשיו אני שומעת כאילו מאז ומעולם היו הטעם שלי, ודיברנו על כל מה שרדוד וכל מה שעמוק וכמעט אנסתי אותך עד שהשתכנעת שזה בסדר לקחת אותי למיטה, ולא רציתי שתחשוב שאני זולה אבל כל כך רציתי. רציתי אותך. 
לא רציתי לצאת מהמיטה גם לא כשלמחרת ביקשת שאתלבש כי אחרת בחיים לא תצליח להכריח את עצמך ללכת לעבודה. לא רציתי שזה יהיה כל כך טוב, כל כך מושלם, לא רציתי לשכב מולך עם חיוך מפגר ולתת לך לשכנע אותי לקרוא לך חבר. 

לא רציתי להתאהב בך. מכולם, כל הסתמיים החביבים שהיו בגילי והיו נורמליים ובריאים לי, התאהבתי במשוגע הזה שהוא אתה. לא רציתי אבל לקחו לך בדיוק שלושה דייטים לקנות את לבי, פחות משבועיים בחורף של שנה שעברה שהיו הטובים בחיי. ומשם זה רק השתפר.

לא רציתי שנהיה ביחד כדי שמעולם לא נפסיק להיות ביחד, אבל אני מברכת על הלילה ההוא בבר מחוץ לתל אביב ומודה לבחור המשעמם שיצאתי איתו אז ששיעמם אותי עד כדי שיכרון. אני מברכת עליך ועל השטויות שלך ושלא נגעלת מהקיא שלי. זו לא הייתה הפעם האחרונה. לא רציתי שניפרד אבל אם זה אומר שעברתי תקופה כל כך מדהימה איתך, אז אני שמחה שהיית מספיק עקשן כדי לא לתת לי ללכת אז. חבל שלא הבנת כמה לא רציתי שתיתן לי ללכת גם עכשיו. 

לא רציתי לשחרר אבל אני חייבת. תודה על שלושה דייטים, והרבה מעבר.
4 תגובות
החלטות לשנה החדשה
21/09/2017 13:54
יערה
השנה אני איכנס לכושר. די, לשבת בחד"כ של הבסיס עם חברה ולאכול סניקרס זה לא באמת נחשב. אני אשכרה אעלה על ההליכון וארוץ וארים משקולות ואלמד כבר איך עושים סקוואטים. בא לי תחת שווה וקוביות. ושיקנא קצת.

השנה אני לא אצא ליותר מדי דייטים. זה כיף לאכול בחינם ובאמת חוסך הרבה הוצאות מיותרות (אם יש לי מזל הוא גם יאסוף אותי ולא אשלם על דלק), אבל נמאס מההצגה הזאת של אנשים שמחייכים הרבה ומתלבשים יפה מהרגיל ואוכלים סלטים ונותנים נשיקה קטנה ויבשושית כדי לא לחשוף את הסטיות החרמניות שלהם על הפעם הראשונה. בא לי ללכת ברחוב ושאתנגש במישהו וייפלו לי הדברים והוא ירים לי אותם והמבט שלנו ייפגש וכל הקלישאה בסרטים, ושיהיה לגמרי לא דושבאג ולגמרי לא צבוע ושיהיה לו את כל הזמן והאנרגיות שבעולם ואני לא אמצא את זה בטינדר או בפייסבוק או דרך חברה שמכירה חברה שאח שלה מכיר אותו והוא "באמת בחור לגמרי בסדר".
על הזין. אל תציעו לי לצאת לדייט השנה. אני אגיד לכם לא.

השנה אמצא תחביב שלא כולל להתמרמר על החיים שלי (aka כתיבה) כי אני חושבת שלהתמרמר זה באמת חביב אבל מסתבר שהרוב לא מסכימים איתי. תכלס אני אוהבת מוזיקה ועושה אותה מצוין, ופעם הייתי מציירת סבבה לגמרי, ובכיתה ב' רקדתי בלט.
טוב, אני לא ארקוד בלט, אלא אם אני שיכורה. אבל אפשר למצוא משהו. מי יודע, אולי גם אהפוך לבן אדם חביב.

השנה אתגבר עליו. טוב, עברו רק כמה שבועות, אבל אני לא הולכת למרוח את זה לתמיד. השיחות האלה כשאנחנו שיכורים ומלאי געגוע יגיעו לסיומן ממש בקרוב ושנה הבאה אני אסתכל על תמונות שלו ואחשוב שהוא מכוער. למרות שהוא פשוט גוש של סקסיות עם חיוך הורס וגוף אלוהי שבא לי להימעך תחתיו וכוסעמק אני בחיים לא אחשוב שהוא מכוער, הוא אפילו קיבל קמפיין שבוע שעבר והוא הולך לחייך אליי את החיוך הזה בשלטי חוצות כשאעמוד בפקקים וארצה לעשות תאונה ואין ספק שאני לא אתגבר עליו בחיים אבל אני כן כי החלטתי ואני פשוט אמצא בחור חמוד וטוב לב עם כרס וקרחת ודברים לא סקסיים שייקלו עליי את הפרידה הבאה. חשיבה לטווח הארוך, כל הכבוד לי. 
מרשים.

השנה אני אצא מהבית. די נו הגיע הזמן ולמרות שאני בת שנה וחצי בערך אני באמת צריכה לצאת מהבית. אז בזאת אני מתחייבת להקטין את צריכת הסושי שלי לפעם בחודש ולהמשיך להימנע מאלכוהול כי אלכוהול זה ממש יקר ויש את השלב הזה בערב שאת כל כך שיכורה שאת חושבת שזה רעיון טוב לקנות עוד בקבוק למרות שזה פיזית בלתי אפשרי לשתות כל כך הרבה או לשלם כל כך הרבה על הקאות והנגאובר והרעלה וכבד חולה ועוד דברים קסומים. ואז יהיה לי כסף לדירת חצי חדר בשכונת אריתראים ואני אאמץ כלבה ואקרא לה כלבה ואאמץ כלב ואקרא לו חתול ואקנה דג ולא אתן לו שם כי הוא גם ככה ימות תוך יומיים ואחיה חיים בוגרים כאלה ואוכל להזמין מלא זרים לשכב איתי למרות שבפועל אני אראה קומדיות רומנטיות ואבכה דמעות לתוך חבית של גלידה. Can't wait.

השנה לא אחתום על קבע. למרות ההצעות, די. את יכולה להשתחרר עוד שנה, אל תהיי מטומטמת. בבקשה אל תהיי מטומטמת. אני אזכור את כל הפאקצות בחדר שלי ואת הריח של מדי א' באוגוסט והקפצות על כלום ושום דבר באמצע הלילה ושבתות של שלשולים מהחמין של הבסיס ואת הצביטה בלב כשאת רואה עוד מישהו מעלה תמונה מטורפת מאיזה טרק בדרום אמריקה או במזרח.
פאק ממש בא לי להשתחרר. אז השנה לא אחתום על קבע. אני כמעט בטוחה.
למרות שזה כסף סבבה ואבא ואמא יהיו ממש גאים בי והאמת שהתפקיד הרבה יותר טוב והבסיס הרבה יותר טוב וזה נהדר לרזומה. 
אבל דרום אמריקה.

השנה אני אקיים לפחות אחת מההבטחות האלה. נשבעת. 
נראה לי.

3 תגובות
החגים.
20/09/2017 18:43
יערה
ריח של שרוף הכה באפי בשנייה שפתחתי את הדלת, ועוד לפני שהספקתי להניח את הקיטבג ולמלמל "שלום" ולפתוח כפתור במדים שקלתי לחייג למכבה האש.
מסתבר שזה סתם אבא שלי שמנסה לבשל לערב החג, שבאופן מאוד מפתיע אנחנו שוב מארחים. אני די בטוחה שזו השנה העשרים ברצף.
כי סבתא כבר לא צעירה כפי שהייתה פעם (אני לא זוכרת אותה כן צעירה, אז אין לי מושג על מה אתם מדברים), ולדוד א' נולד בן חדש (לא נראה לי שהם שמעו על קונדום לפי הקצב השרצת ילדים שלהם), ודוד ב' בדיוק עבר גירושים קשים (לפני 15 שנה), והדודה בארוחה אצל החבר שלה השנה (כל שנה חבר אחר, ממש כמוני) ובני הדודים עדיין ילדים וכנראה הסיבה היחידה שאני לא יוצאת עדיין מהבית (אוקיי, חוץ מזה שלהומלס ברחוב יש יותר כסף ממני) היא שבשנייה שאצא כל החגים יעברו אליי.

ואז אמא החליטה שאני צריכה ללבוש "משהו של בנות", ובגלל שרוב הדברים שלי של בנות חושפים יותר ממה שהם מכסים, היא תקעה לי שטר ביד ואת המפתחות של האוטו.
הקניון בחגים זה דבר נורא. זה טרור. זה ביזיון. צריך פשוט להוציא את זה מהחוק ולהכריז עליו בתקופה הזאת כאיזור ממודר. 
מיליון ילדים שועטים לכל עבר עם גלידות דביקות שיטפטפו עלייך למרות שלבשת בגדים לבנים, אבות ובני זוג מתוסכלים יושבים מחוץ לחנויות וכל מה שחסר להם זה רק כובע עם מטבעות לפי ההבעה האומללה והנזקקת שלהם, וסיילים שהם לא באמת סיילים על בגדים שהם לא באמת משהו בר-לבישה. למשל חלוק קטיפה ירוק. חלוק. קטיפה. ירוק.
הוא ממש היה ירוק. ומקטיפה. וחלוק. אוקיי? 

תוסיפו לזה את העובדה שלא ישנתי כל הלילה כי יצאתי מהבסיס ב4 בבוקר בשביל להספיק להגיע הביתה בשעה נורמלית. ואת זה שהחנייה היחידה שמצאתי הייתה במרחק עשר דקות הליכה. בחום. בשמש. לבד. 
ונחשו מה- לא מצאתי משהו ללבוש. כן מצאתי מסקרה חדשה, אודם, מחברת תווים נהדרת, מלא אוכל, ומתנה לחג לאקס שלי שאין לי באמת מושג למה קניתי או למה הוא שולח לי הודעות ואנחנו מדברים כאילו מעולם לא נפרדנו. אין לי מושג.

כשחזרתי הביתה הריח השרוף נרגע, אבל רק כי המטבח היה מוכן לקראתי. אמא לא מרגישה טוב ואבא ויתר ומישהו צריך להכין משהו יותר אכיל מהאוכל שכל אחד מבני המשפחה הממוטטים כביכול שלי יכין. 
ועכשיו התקלחתי ופשוט ננעלתי בחדר עם הבגדים הלא-הולמים שלי וחוסר יכולת הבישול שלי והגעגועים אליו והשנאה האמיתית הזו לחגים. הרי אף אחד לא נהנה מזה, אז למה אנחנו עושים את זה?

בכל אופן, בשורה משמחת-
מצאתי מה ללבוש.

שנה נסבלת לכולנו.
2 תגובות
מגיע לך
09/09/2017 17:50
יערה
אני לא אשקר לך, התלבטתי. אני מרגיש אידיוט על זה, אבל התלבטתי. הרי כולם אומרים, ואני יודע בעצמי- אהבה באה ואהבה הולכת, בשניים ומשהו העשורים שלי פה חוויתי כבר כמה כאלה, וזה כואב אבל מתגברים. קודם כל אני, בסופו של דבר.
חשבתי שאולי עדיף בלעדייך. לשנינו, זאת אומרת. הרי בינינו, מההתחלה ידענו שאני לא בשבילך ובטח שאת לא בשבילי- בגלל זה כל כך היה לך קשה לצאת איתי למרות שירדתי על ארבע כמו שמעולם אף בחורה לא גרמה לי לרדת. כבר אז משהו בי ידע שאת תהיי המיוחדת. ידענו שאת טובה, עדינה, קטנה וחכמה, ושאני כולי טמבל שחי בעולם המבוגרים ומתנהג עדיין כמו ילד. אז אולי אם אנחנו כל כך לא מתאימים, עדיף בנפרד?

אז ניסיתי. עבדתי כמו שבחיים לא עבדתי, קיבלתי את הקידום שרציתי, זה שראיתי לך בעיניים שאת מתפללת שלא אקבל למרות ששיקרת שכן ופירגנת כל כך. כי את כזאת, החיים והבחורים הקודמים שלך הרגילו אותך לשתוק ולנשוך שפתיים. אני לא רוצה שתשתקי איתי, ואני רוצה להיות זה שנושך לך את השפתיים האלה שלך. 
יצאתי עם חברים כשהצלחתי למצוא פעם בשבועיים זמן לנשום. ביקרתי את אחותי, התינוק שלה באמת ממש חמוד. אני חושב שהיית אוהבת אותו למרות שאת שונאת ילדים, ושאני הייתי אוהב לראות אותך מחזיקה אותו ולדמיין שיום אחד למרות הכל את תחזיקי גם את הילד שלי. שלנו.
הזמנתי כרטיס טיסה, לכיוון אחד. הרי תיכננתי להבין תוך כדי המסע מתי (ואם) אני חוזר. למרות שהבטחתי לך שזה רק לכמה חודשים. אבל הרי... את לא בתמונה, אז למה יש לי להישאר?

וזה בדיוק העניין, את לא רןאה? אני אוהב אותך. אני כל כך אוהב אותך עד שכל דבר בחיים שלי גורם לי קודם כל לשאול את עצמי מה היית חושבת. המבט החמוד הזה שלך כשאת מגלגלת עיניים בציניות כדי לגונן על הכאב צף לי בתודעה כל פעם שאני עושה משהו שאני יודע שתשנאי.
זה אוכל אותי מבפנים, כי אני חושב שהיית שונאת איך שאני חי עכשיו. היית אומרת שבירה זו לא שתייה לגיטימית ב7 בבוקר ושאני חייב להתחיל לצרוך גם מים מינרליים. היית מבלגנת לי את הסדינים עם הרגליים הארוכות והלבנבנות שלך, כי את שונאת שהכל מסודר. היית נאנחת בייאוש כשהייתי חוזר באמצע הלילה מהעבודה ומחניקה דמעות אכזבה כשהיית מגלה שבגלל זה לא קמתי מוקדם כדי שנלך לים. 

ופתאום הבנתי הכל. 
מגיע לך, בייבי. מגיע לך כל כך הרבה. את הסיבה שלי לחייך, הסיבה שלי לבכות, את המצפון שלי שמאז שהלכתי ממך צורח בתוכי בלי הפסקה על כל צעד שאני עושה. 
ואני מוכן לתת לך את זה. את כל מה שאת אומרת בלי מילים שאת רוצה. עזבי מוכן, אני רוצה. 

התפטרתי. זין על הקידום, אני אמצא עבודה של מבוגרים בשעות של בני אדם נורמליים. או שבכלל אתחיל ללמוד, מה שתחשבי שיותר חכם. סומך עלייך שעם כל הכלום שנים והאפס ניסיון שלך תדעי הרבה יותר טוב ממני. 
עברתי למקום יותר גדול, כי ביטלתי את הטיסה. אני במילא לא מסוגל להיות רחוק ממך, ואני אחכה כמה שצריך כדי שאת תשבי במושב לידי במטוס. אני מת לראות את החיוך שלך כשתגלי. אז כן, עברתי, ואני לא מצפה שתעברי איתי כי בדיוק סיפקתי לך מיליון הוכחות למה אני אפס ולא ראוי לך, אבל אני רוצה אותך קרובה. כמה שיותר. אז במקום 45 דקות נסיעה עכשיו אלה רק 25. אולי אפילו רבע שעה אם אני הנהג ולא את. 
קניתי תמי 4. אני הולך לשתות מלא מים, ובירה רק איתך כנשחק פיפא או נראה משחק. והסדינים שלי ממש מסודרים אז בבקשה בואי נתבלגן בהם קצת.


כי...מגיע לך. באמת. מגיע לך פי 30 ממני, אבל אני מקווה שתתני לי עוד סיכוי להוכיח שאני יכול להיות ראוי. ואת בטח תתני, כי תמיד היית כולך לב אחד גדול של נתינה, גם אם אין לך מושג. לא שזה מפתיע, כי אין לך מושג לגבי הרבה דברים- כמו היופי שלך, את לא מבינה למה אני משתגע כשאת לובשת שמלה קצרה עם גב פתוח ואני לא מבין איך את לא שמה לב שכל המועדון מתעורר כשאת מחייכת. את חושבת שאת טיפשה כי יש גאונים סביבך, ואין לך מושג שאת הבחורה הכי מבריקה שאי פעם הסכימה להסתובב איתי. אז כן, כולך לב. 

אומרים שאהבה באה ואהבה הולכת. ניסיתי לשכנע את עצמי שאת אחת מהן, אבל הייתי צריך לדעת עוד באותו יום שישי בבר כשהקאת בחנייה ורצתי להחזיק לך את השיער, ובכית וצחקת ולחצת לי את היד ואמרת את שמך, עוד אז הייתע צריך לדעת שהילדה הזאת היא לא כמו כל הנשים ששכרו לי חדר בלב.  החיוך שלך, גם מתוך הבכי ועננת האלכוהול, קנה אצלי לפחות פנטהאוז שם. 
אהבה באה ואהבה הולכת אבל אני רוצה שתישארי, ובחיי שאם היית פחות ילדה ויותר אישה הייתי יורד על ברכיי וקונה לך את הטבעת הכי נוצצת שיש, שכולם יסתנוורו קצת (למרות שאת בעצמך מספיק מסנוורת). 
ויום אחד זה יקרה.

אבל בנתיים... אני מבקש סליחה. ואני יודע שלא מגיע לי, ולמרות זאת,
תני לי לתת לך בדיוק מה שמגיע לך.

****
קמתי קיטשית היום. מבטיחה לחזור למרמור הצה"לי ממש בקרוב.
1 תגובות
חמשת שלבי האבל
08/09/2017 22:57
יערה
תפרתי השבוע את החיוך על הפנים כאילו חיי תלויים בזה. אני מניחה שבאיזשהו מובן זה נכון. אם הייתי מורידה את החיוך כנראה שהייתי ננעלת בחדר ומתחבאת מתחת לשמיכה, קצת כמו בשבוע הראשון שלי בבסיס הזה.
לפי ההתנהגות שלי כולם חשבו שבמינימום קיבלתי הצעת נישואין. כשהבנות הרכלניות שאלו אותי שוב ושוב מה קרה רק צחקתי ואמרתי להן שאני באמת לא רוצה להגיד כלום. 

כולם חושבים שאני מוזרה. אולי זו האמת. הרי בכל שבוע אחר אני חיוורת, עם פנים נטולות כל שמחה, עד שהסופ"ש מגיע ואני עולה על א' בדרך הביתה, ושם החיוכים מתחילים- אבל את זה החבר'ה בבסיס לא יודעים. 
ודווקא השבוע חייכתי, עם שיניים והכל. צחקתי מכל בדיחה לא מצחיקה, לקחתי שאכטות מסיגריות למרות שאני לא מעשנת, לא קניתי קולה אפילו פעם אחת- רק לימונדה, גילחצתי את הנעליים בכל בוקר ונתקעתי במשרד עד 11 בלילה ומשם ישר לישון. 

למה?
כי אסור לי לחשוב עכשיו. כי אני שקרנית פתולוגית, אחרת לא הייתי משתלבת בחיים בעולם הבמות והמשחק. להיות שקרן פתולוגי זו מחלה, כי באיזשהו שלב אתה גם מאמין לעצמך.
במקרה הזה אני חושבת שזו תהיה ברכה אם השקר שמשתקף אליי במראה ייראה לי קצת כמו מי שאני מבפנים כרגע.

אבל היום הגעתי הביתה, ואחרי החיבוקים הבלתי נסבלים והחרבון הטהור הזה של "אני בבית ואין 200 בנות מעבר לדלת שמחכות שאסיים", נעמדתי מול המראה בחדר ופשטתי את הא' ושמתי אותו ואת החיוך בכביסה. אצטרך אותם רעננים לשבוע הבא. לעוד שבוע של הכחשה.

ואז ראיתי הכל, וכוסעמק- אני נראית זוועה. וקצת שנאתי את עצמי ברגע הזה, כי הבנתי שכל זה יכל להימנע. שיכולתי להיות ילדה טובה ולסתום את הפה ואז אולי כלום לא היה קורה. אולי לא היה לי מושלם, אבל לפחות לא חייכתי כמו דבילית.

אני סתומה. למה עשיתי את זה? כי זה "הדבר הנכון"? הדבר הנכון לא יילך איתי לסרט שרציתי לראות הערב, ואחר כך הדבר הנכון לא יהיה זה שיתקלח איתי ויסבן לי את הגב בצורה ספק רומנטית ספק אירוטית. הדבר הנכון לא יכסה אותי בשמיכה, יוריד את החולצה וייכנס יחד איתי למיטה, גופו עדיין רענן מהמקלחת. הדבר הנכון לא יעיף אותי לגבהים שמפתיעים אותי כל פעם מחדש ואז ידבר איתי על הדברים החמודים האלה שמדברים עליהם רק אחרי סקס, והוא לא ינשק לי את הקודקוד וילחש לי לילה טוב ומילות אהבה. 

בגלל הדבר הנכון, בגלל השטויות שלי ויצר ההרס הדפוק הזה, אני אראה כבר את הסרט הדבילי הזה במחשב ובטח אחזור לשתות כמו אלכוהוליסט בגיל העמידה. אני אתקלח לבד ואקלל במקום לשיר, וייתפס לי הצוואר כשאנסה לסבן את המקומות בגב התחתון שהוא מגיע אליהם כל כך בקלות. אני אסתבך עם השמיכה וארגיש כל כך אומללה במיטה הגדולה עם שתי הכריות, ושום אורגזמה לא תהיה כאן היום. במקסימום אירדם בלי סיוטים ובלי הדחף האידיוטי לשמוע ממישהו שזה עומד להיות לילה טוב.
אבל אני בטח אשכב ערה, כולי מלאה בכעס.

ואולי כדאי לי להתקשר אליו. הרי הוא רוצה שאתקשר. הוא אפילו חייג פעם אחת כשלא הייתי ליד הנייד. אחרי שראיתי את שמו בשיחות שלא נענו נחמץ לי הלב. מי יודע אם אי פעם אשמע שוב את הצלצול שלו. 
כן, אני אתקשר אליו. כמו תמיד, ביום ראשון ישר כשאעלה על הרכבת. אמנם לא הוא יסיע אותי לתחנה, אני בטח אקח את האוטובוס של 6, אבל הוא בטח ירצה להעביר לי את השביזות כמו תמיד, לא? 

אני אתקשר ואגיד שאני מצטערת. אני אתפשר. אני אוותר. אני אגרום לעצמי להאמין במשפטי הדיסני האלה שאומרים שאהבה מנצחת הכל. אני אגיד לו שאני מעדיפה קצת מכלום, אם הקצת הזה ממנו. שאני אעשה הכל. שמצדי לסחוב את כל הקשר על הגב. שבשנייה ששמעו על הסיפור הטיפשי הזה כל הבנים עטים עליי כמי פיראנות ובא לי שידפוק את סצנות הקנאה שלו שגורמות לי להרגיש הכי שווה בעולם. אף אחד לא יגרום לי להרגיש ככה חוץ ממנו. כולם רוצים סתם כי אני אתגר. הוא היחיד שהכיר אותי ולא ברח בצרחות אימה.
אז זה המיקוח שלי, עליו.

ופתאום הכל נראה חסר טעם, אבל אני עושה הכל בכל זאת, כי יש לי נטייה מטומטמת להישאב לתוך החור השחור שבולע לי את הלב ואסור שזה יקרה, למקרה שהוא יחזור. רק במקרה. 
זוכר את הדבר הזה שממש חיכיתי לו? אז הצלחתי. זה קורה.
ולא אכפת לי, כי אני לא יכולה לספר לו על זה. כי כל מה שבא לי זה שהוא יפתח את הדלת לדירת הגברים המסריחה והקטנה שלו ואני אצרח עליו את הבשורה והוא יניף את כל ה50 קילו שלי באוויר ואז יקרב אותי לשפתיו רק כדי שאשמע בבירור כמה הוא גאה בי.
מה זה שווה בכלל אם הוא יושב שם עכשיו לבד ושותה בירה ומגלגל לעצמו ג'וינט כמו שהוא עושה כשהוא מבואס, במקום לשמוח ביחד איתי? 

לשבת עם חברות סתם מעצבן. הן מדברות על כמה שבנים זה חרא וכשיש שיר של ביונסה הן גוררות אותי לעלות על הבר. אני כבר לא הילדה בת ה17 ששותה פינלנדיה ורוקדת על הבר בלי שום מודעות לכמה חוסר תיאום יש בין הקצב של השיר לקצב שבו היא זזה. אני ילדה שהיא קצת פחות ילדה כי פינלנדיה זה סתם מגעיל ולא פותר כלום, והיא יודעת שהמבטים של הבנים הם לא כי היא יפה אלא כי רואים לה את התחתונים. 
לשבת עם חברים זה בכלל סיוט, כי הם כל כך נחמדים, ואני תוהה למה אני תמיד אלך על הבחור שירסק אותי, על האהבה הבלתי אפשרית. למה אני לא בחורה כזאת שאוהבת את הפרווה, את הווניל, שמסתפקת במישהו חמוד שנראה סבבה ופשוט לא שואל שאלות- הוא איתה והיא איתו וככה זה צריך להיות.
עם ההורים אני בכלל לא מדברת, ואני סתם לוקחת את האוטו לכמה שעןת כדי שיחשבו שהייתי איתו. אני לא רוצה לספר. אני אפילו לא יודעת אם יש לי מה לספר, ואני פשוט לא מוכנה לשמוע כמה הוא דוש וכמה הם לא אהבו אותו ושמגיע לי יותר. אני אוהבת אותו יותר מדי.
אני חושבת שזה השלב הכי קשה. הדיכאון.


מודל קובלר-רוס, או כפי שהרוב מכירים אותו: חמשת שלבי האבל, הוא... טוב, מודל של חמישה שלבים באבל.
אני מרגישה שהכל מיקס, איתו. אני מכחישה לכולם וקצת גם לעצמי עם כל החיוכים והצחוק הפרוע והאיפור שאני שמה בלי לחשוש שיימרח מדמעות. אני כועסת על כל העולם וכועסת על כל מילה שיצאה לי מהפה שגרמה לו לחשוב לרגע שהוא לא בסדר, גם אם צדקתי. להיות צודקת זה חרא.
אני מתמקחת, מוכנה למשא ומתן, ולפעמים במשא ומתן מורידים אותנו נמוך. 
ואני מדוכאת, מפחדת מהדיכאון אפילו. מפחדת לפספס את הזדמנות חיי כי אין לי את הגבר שלי שיימחא לי כפיים. ממתי הפכתי לכזאת תלותית? אני מדוכאת אז אני שותה, משהו שלא עשיתי מאז ששערי לבי נפתחו בפניו. אני מדוכאת ויודעת שגם הוא וזה פאקינג חרא.

ואז מגיע השלב החמישי. שלב הקבלה. השלב הזה בו את אמורה להשלים עם המצב ולקום מהשבעה. 
אין לי מושג איפה הקבלה שלי. הקבלה היחידה שאני מוכנה אליה היא לקבל אותו ואת הקשר שלנו עם כל הדפקטים שעד לפני כמה ימים נראו לי גיהנום. אז מה, הייתי עצובה ועכשיו אני אמורה להגיד "האקונה מטטה" ולנער את האפר ולהמשיך לחיים חדשים? 

נראה לי שקובלר-רוס הזאת בחיים לא התאבלה.
סתומה אחת.
2 תגובות
כולם שמחים
02/09/2017 21:45
יערה
לפעמים אני מרגישה שהעולם צבעוני ורק סביבי הכל צבוע באפור. אולי זו בעיה, אולי זה בגלל שאני כולי נסיכת המרמור ומלכת האופל, ואולי אני כזו בגלל זה. 
כך או כך, העולם צבעוני. אני פשוט יודעת את זה. כשאנחנו רבים והכל נראה לי אבוד אני שוכבת ערה ובוהה במיטה מעליי ומתפללת שהזונה שישנה שם תפסיק לדבר עם החבר שלה אל תוך הלילה בלחש כאילו לא שומעים. נחשי מה, שומעים. לא מספיק אני חולקת איתך קומותיים, אני גם ממש מרגישה בזכות השיחות הללו שותפה שלכם למיטה.
הנקודה היא- שהם לא רבים. היא לא שוכבת ערה ובוהה במסך החשוך ומחכה ששיחת התנצלות תפלח את הדממה. היא שקועה, איתו, בעולמה. אנחנו לא.

העולם צבעוני כי כולם נראים כל כך שמחים, וגם אם זו מסכה- לפחות ההבעה המחוייכת מתלבשת להם טוב על הפנים. כשאני מחייכת כואבות לי הלחיים וכולם אומרים שאני נראית כאילו החבאתי גופה במקרר. רק איתך אני צוחקת כל כך הרבה עד שהחיוך לא נמחה. ואז אני נזכרת בכל החרא ושוב בוכה.

ובא לי גם צבעים. בא לי שתביא לי פרחים, ואני אראה שהם אדומים או סגולים או ורודים או צהובים או קצת מכל דבר. אני רק רואה אותם ויודעת שאתה מנסה לפצות על דברים שזר ב100 שקל לא יפצה עליהם ובכלל לא עוצרת להריח או ליהנות. אני בטוחה שהבנות האחרות שהיו לך התלהבו שאלה סיגליות או ורדים או מה שזה לא יהיה ולא חישבו בראש את הריב של אחר כך על מה עשית הפעם.

אבל אני לא כזאת. כולם שמחים וצבעוניים ואני לובשת מדים וקצת מקללת את החיים ושותה תה ומסתכלת על הטלפון והוא משיב לי מבט והודעות ממלא בחורים שהיו עושים הכל כדי שאהיה מאושרת אבל זה בכלל לא משנה כי אין שם הודעה ממך ואתה הרי היחיד שישפוך צבע על הבוקר החרא הזה. אבל אתה קם מאוחר ורץ לעבודה וחוזר מאוחר ועייף ונרדם לפני שהספקנו לנהל איזושהי שיחה.
אז אני בוכה.

לפעמים אני חושבת שזה הדבר היחיד שאני יודעת לעשות. לפעמים אני מופתעת בעצמי שנשארו לי דמעות. והן אפורות ממסקרה כי כל הבנות יפות כשהן צובעות את עצמן ואם אצבע את עצמי אולי גם אני אראה הכל בצבעים. זה לא עובד. 
אבל כולם שמחים, קצת יותר מדי שמחים, ומי אני שלא אנסה לגעת באושר הזה גם? 

אבל אני לא שמחה. גם כשאני חושבת שכן, אני אדע איך להרוס לעצמי. כי כשנשכב אני איהנה מהנירוונה שאחרי ואז אירדם בזרועותיך וכל מה שאחשוב עליו הוא שאתה רוצה רק את המין. ואם תירדם לפני שנשכב אני לא אעצום עין כי אתה בטח לא נמשך אליי. כשתעדיף להישאר בבית ולא לצאת עם חברים שלי אני איפגע שאתה לא חלק מחיי, וכשתשאל למה שלא ניפגש איתם אני אחשוב שאתה לא רוצה להיות רק איתי לבד. 
אם תביא לי מתנות אני ארגיש שאתה פוטר את עצמך מאחריות באמצעות משהו חומרי, ואם לא תקנה לי כלום אני אניח שאתה מתקמצן כי אתה לא באמת אוהב אותי.
אני כזו, אני פסיכית, והלוואי שהראש שלי יפסיק לעבוד כבר שעות נוספות.

כי כולם שמחים ועם כמה שזה מתנשא אני חושבת שהם טיפשים. שהם עיוורים. כי אין סיכוי שלאף אחד אין חיים מתוסבכים ומעפנים, אבל הם נאיביים מכדי להבחין.
ובא לי גם להיות כזו. לכבות את המוח ופשוט... לשמוח.
לחייך חיוך דבילי ולצחוק בפראות ולהתנשק בחושניות כאילו אין אף אחד בעולם ולשים זין על עצמי ועל מה שאני חושבת ולהירדם בלילה ופשוט לכמה שעות להפסיק לחשוב. רק לא לחשוב. ובטח שלא עליך.

אני רוצה למרוח לק ולחשוב על שמות לילדים ועל הטבעת שאני רוצה ולהקדים את זמני כמו כולן ולא לעצור את עצמי כי זה לא שם עדיין וכי אני קטנה וכי זה סתם נאחס. אני רוצה להיות קיטשית וטיפשית ולקרוא לך בשמות מטומטמים ולשים תמונות שלנו בכל חור במדיה בלי לפחד שזה ייגמר ואצטרך לסבול את הצריבה הזאת באצבע כשאלחץ על כפתור המחיקה.

בא לי שהכל יהיה צבעוני וקשת בענן אבל היא לא מגיעה למרות שיורד אצלי גשם כבר שנים. בא לי להיות סתומה איתך ולכעוס על שטויות בזמן שאני מתעלמת מהריבים החשובים. בא לי לא לשקול מילים כי רק ככה באמת מוציאים הכל מהמערכת. 
ואולי זה סוד ההצלחה של כולם, להיות טיפשים. אולי בעצם אני הטיפשה?

כולם שמחים, אבל מחר יום ראשון והם ייסעו לבסיס וישמחו קצת פחות.
ואולי לכמה שעות, באוטובוס בדרך לסוף העולם שמאלה, אף אחד לא ילבש מסכות.
יום ראשון, גם לכל הצבעוניים, זה יום שחור. אין מה לעשות.
0 תגובות
מכורה
23/08/2017 01:39
יערה
אומרים לי שאני אדם מפתיע. כנראה שהקליפה הקטנה שהיא גופי לא מכילה כמו שצריך את כל מי שאני- אבל לפעמים זה טוב. לפעמים עדיף להיות ילדה חמודה מאשר מפלצת מתוסבכת. 
בעצם, ככל הנראה תמיד.

כשהוא פגש אותי, הייתי מכורה, הוא פשוט לא ידע שזה הקטע שלי. להתמכר. אני לא יכולה פשוט... להיות כרגיל. חייבת להיות לי האובססיה, התשוקה, התלות הזו במשהו. כן, תלות. זו המילה שחיפשתי.

והייתי תלויה חזק. כל סופשבוע, בקבוקים שלמים. לילות וימים זולגים זה לתוך זה, וביחד נמחקים. הייתי תלויה במרירות הזו ששטפה את הגרון והייתה תירוץ מושלם לדמעות לצרוב את עיניי. נאחזתי בשחרור הזמני, בריחוף, בתחושה שלכמה שעות אני הכי יפה והכי סקסית והכי חכמה והכי טובה, בלאהוב את עצמי ולהרגיש נאהבת על ידי כל מי שמסביבי. השכחה הייתה הדבר הכי טוב שקרה לי- לקום מטושטשת וכאובה ולא לדעת מי זה הבחור ששלח לי מלא הודעות סקסיות אתמול בלילה ושל מי הז'קט שאני לובשת. 
זה היה מתוק. זו הייתה רווקות מתוקה, והרגעים האלה יצרו לי אשלייה של טוב. של לב שלם. שאין לי לבד, וזה מצויין שאין לי את הביחד המגעיל הזה של כולם.

אבל היו גם לילות שלא הסתיימו בטשטוש וחיוך. היו לילות שבכיתי כמו משוגעת ושרפתי את הגופייה שמישהו הרשה לעצמו לנסות לתלוש מגופי או את החצאית ששלחו מתחתיה ידיים תובעניות. ורק את המגפיים העבות שמרתי, כי הרי בזכותן בעטתי לו בביצים וברחתי. בזכותן, ובזכות האולר. לא תיכננתי להשתמש בו, אבל בחור שיכור לא באמת ישאל שאלות.
היו לילות שהתעוררתי לקול מוניטור ולאור ניאון וחדר לבן מדי. ומשפטים קשים מההורים, כמה שהם שוב מאוכזבים ושפעם הבאה הם כבר לא יבואו. שזה עליי. והאינפוזיות שכבר הרסו לי את הוריד וגרמו לי להיראות מכורה לדבר אחר לגמרי. 
והחיבוק הזה עם האסלה, כי היא הדבר היחיד שנשאר לי להישען עליו. וההבטחה הזו שפעם הבאה אני גמרתי. שאני לא נוגעת בחרא הזה כבר. שאני לא צריכה את זה בשביל ליהנות. 

וידעתי שזה שקר. שכל טיפה ממלאת אצלי מקום ריק. שאני מחפשת לברוח מהמציאות המחורבנת. שאני אדם חלש שלא מסוגל פשוט לאכול את החרא שלו כמו כולם ולשתוק. אני חייבת לשתות את הכל פנימה ולהקיא את הכל החוצה. הרי זה התירוץ המושלם כדי להתפרק ולבכות, וזה כל מה שרציתי באמת.

עד שהוא פגש אותי, כולו נורמלי. טוב, הוא שרוט על כל הראש, אבל שום דבר לא משתווה אליי. ועוד לפני שממש יצאנו מצא את עצמו מתייצב בבית החולים עם פרחים כי ההורים שלי כבר לא הגיעו והוא לא רצה שאישאר לבד. והוא לא חשב שאני דפוקה כמו שכולם אמרו לי, הוא פשוט אמר שהוא יודע מה זה לתלות את עצמך בדבר כדי לא לאבד אחיזה בהכל. 
והוא הבטיח שאיתו אוכל פשוט לתת לעצמי ליפול, כי הוא תמיד יתפוס אותי. והוא לא אמר מילה כשלילה אחד הופעתי אצלו בדירה והקאתי לו על שטיח הכניסה. הוא אסף את שיערי בדממה כשנשברתי מעל האסלה, ונשק לעורפי הרועד מבכי. הוא אף פעם לא נבהל, אף פעם לא העיר, רק סילק בעדינות את תפריט המשקאות כל פעם שהיה לצדי, ודאג שיהיה לי עם מי לרקוד, תמיד. גם אם איראה מגוחכת, הוא יהיה זה שיסתכל עליי כאילו אין יפות ממני בעולם. 

זה עבד.
אני לא מסוגלת לשתות יותר. יש לזה טעם של דמעות, וקיא, ואינפוזיה, ושפתיים זרות עם ריח של סיגריה. יש לזה תחושה של עירפול, ואני לא רוצה לאבד את החדות אפילו לשנייה כשאני איתו, כי זה מרגיש טוב. וכאב הראש המתוק והשיכחה של המחרת הם חרא, כי בא לי לזכור כל תנוחה וכל נשיכה מהלילה שהעברתי איתו סתם ככה מכורבלים בשמיכה.
ולאט לאט, התמכרתי בחזרה.
אליו.

כי כזו אני, מכורה תישאר מכורה. היא תחליף את האלכוהול במשהו נוסף, באהבה. 
וכשהוא יבין שאני פסיכית על כל הראש וזה ייגמר...

טוב, מניחה שאצטרך למצוא סם אחר.
1 תגובות
אני שונאת
21/08/2017 19:29
יערה
אני שונאת שיחות חולין. את הקטע הזה שאתה פוגש בנאדם שאתה מכיר במעומעם והוא לא מבין שלא, זה לא שיש לך בליינד ספוט בדיוק איפה שהוא עומד- אלא שאתה פאקינג מנסה להתעלם ולחסוך את האוקוורדנס. 

אני שונאת לנסוע על מדים ושכל הנוסעים חושבים שזה הופך אותי למוקד לשירות לקוחות. לא, גברתי, אני לא יודעת איך להגיע לבית של דודה של סבתא שלך. לא, ילד ערס מטומטם, אין לי כסף קטן בארנק או כסף בכללי כדי שתוכל "לחזור הביתה" עאלק (יאללה נו תגיד שאתה רוצה לקנות וודקה מה אני לא הייתי בת 15?). ולא, סבאל'ה, ממש לא מעניינת אותי פוליטיקה וזה שהתיישבת לידי לא אומר שבא לי לדבר על ביבי כאילו הוא אליל מין במשך שעה.

אני שונאת שאין לי קליטה בבסיס. בחייאת, איך אני אמורה להיות ילדת מיינסטרים ולא ליצור פערים בפרקים של הישרדות אם אין לי קליטה?! קצת התחשבות, לא יכולתם לקבוע את הבסיסים בדרום ככה שהם יהיו...  קצת פחות בדרום? 

ואני שונאת שכשיש לי קליטה אני מקבלת רק שיחות ממספרים לא מזוהים, וחייבת לענות כי אני חיילת ואולי זה הרמטכ"ל, אבל בתכלס אם זה הרמטכ"ל הוא בטח ירצה שאצא מהמיטה כבר ואעלה על ב' ואעשה את התפקיד שלי- וזה יהיה קצת מעצבן וחצוף מצידו. ידוע שצריך לישון 12 שעות מטכ"לי.

אני שונאת להתגעגע אליו. זה היה קשה בעיקר בהתחלה, הייתי אשכרה בוכה בלילה כמו איזו בחורה, וכל שעת ט"ש הייתי צורחת ורצה בכל המגורים כשהוא התקשר. ואז בראשון הייתי חוזרת לבסיס עם החיוך הזה של מישהי שפומפמה היטב בסופ"ש ומלא סימנים מסגירים על כל איבר שאפשר לדמיין. ואולי אני כבר לא טירונית נטחנת ומסריחה אלא סתם חיילת די צעירה ומסריחה אבל אני עדיין מתגעגעת. עדיין מתפרק לי איזה חלק בלב כשאני קמה בשקט בשקט ועולה על הא' בראשון מוקדם בבוקר ומתלבטת אם להעיר אותו או להסתפק בנשיקה רפה ופתק שרצתי לאוטובוס. עדיין משהו בי מתעורר כשהוא שולח איזה סלפי כאילו הוא מינימום דוגמן עם ה"בדיוק הייתי בלי חולצה" השקרי הזה של כל הבנים. ואני שונאת כי מה יקרה כשהוא יילך ולא רק לסופ"ש?

אני שונאת שהמשפחה מתגעגעת אליי. הרי בתקופה האורגזמית הזאת שהייתה אופציה שאעבור ליומיות הפנים של אמא שלי החווירו ואבא שלי ניסה לשכנע אותי כמה זה מעצים לשרת רחוק. אבל מה, כשאני חוזרת לסופשבוע אני נמעכת בחיבוקים ונשיקות וזה בייסיקלי אונס (עמותת מהו"ת שתולה את הפוסטרים שלה בכל תא שירותים בבסיס ואף פעם לא רשום מי ממונת היוהל"ם- זה הזמן לפעול! אונס!). מזל שתוך חמש דקות בגג כולם נזכרים כמה אני נאחסית ואיזה שקט ורוגע אני נוסכת בבית (כשאני בבסיס).

אני שונאת לצאת הביתה. נשמע מוזר, אבל אני פשוט רק סופרת באימה את הרגעים עד שאעשה שוב את הדרך הארוכה הזאת בכיוון הלא נכון. למי יש כוח?!?!?
ואני אנצל את האנונימיות- עד. מ. פאקינג. תי?!?!??!!?!??

אני שונאת הכל, בעצם. את האוכל, להתרגל לאנשים ואז הם גוזרים חוגר מול הפרצוף הצעיר שלך, את ההיררכיה המפגרת הזאת למרות שכל פעם שמגיע מישהו יותר צעיר ממני אני צוחקת עליו חודש, את הירכיים המכוערות שהמדים עושים לי לא משנה כמה פעמים הלכתי לתופרת, את זה שהזאתי שמעליי בקומותיים תמיד דורכת לי על הכרית כשהיא עולה, את הקטע הזה שישנים עם מזגן בלילה על 0 מעלות, את הקצינים, את הנגדים, את הפאקינג רס"ר, את הרופא שלא יודע עברית (כמה מסובך להבין מה זה גימלים?!?!), את המרחק מהכלב שלי, כשתופסים לי את השקע של ההטענה, כשגונבים לי את המטען, כשגונבים לי את החלב עמיד, כשגונבים לי את הרצון לחיות.

אבל תכלס, יש דבר אחד שכל זה נתן לי ואני ממש אוהבת.
להתלונן.




4 תגובות
כאפה
18/08/2017 13:43
יערה
רוב החיילים לא אוהבים לעלות שמירה. תכלס, הייתי מצפה את זה גם מעצמי- בחורה היפראקטיבית ועצבנית שלא מסוגלת לעמוד לשנייה באותו מקום, בשום אספקט. 
אבל עובדתית שמירות זה הרגע הכי טוב שלי ביום. זה, ואוכל. ומקלחת. ושינה. הבנתם למה אני מתכוונת.
כי בשמירה אף אחד, גם אם ימות העולם, לא יקרא לי לאיזה קאדר רק כי אני קטנה וחמודה למראה וכי אף אחד בבסיס הזה עוד לא פגש את הצד המחורפן שלי. בשמירה אף בחורה בחדר לא תעיר לי שהמוזיקה שלי "של גויים" כי לא כל הפלייליסט שלי רצוף בעומר אדם (ואין לי בעיה איתו, אבל גם אין לי בעיה עם שירים באנגלית. רבאק) או תחטט לי בטלפון לראות מה אני כותבת בכזה להט. אני כותבת יומן, גאדמיט. זה כל כך מעניין? את באמת רוצה לדעת את השיממון שעובר לי בחיים? תסתכלי מחוץ לחלון על המדבר. זה בערך אותו הדבר.
רק שהמדבר יפה, והחיים יכולים להיעזר באיזה ניתוח פלסטי או שניים. 

שמירה זה הרגע הזה להסתכל מסביבי ולהיזכר למה רציתי בהתחלה לשרת קצת רחוק. קצת להחליף את האפור של המרכז בצהוב או בירוק. לשאוף אוויר שלשעות בודדות נטול סיגריות וחרא וזיעה של גברים, ולדמיין לעצמי איך יהיה כשאשתחרר ואטייל להנאתי, סתם ככה, כמה מטרים מהגדר. 

אבל היום האידיוט הזה הגיע.
האידיוט הזה עם העיניים הכחולות ההורסות שחושב שכולן נופלות לרגליו. תן לי לחדש לך משהו- אתה לא נראה כזה טוב. לא בעיניי. זאת אומרת, אתה כמו הדוגמנים מהקטלוג עם השרירים הבוהקים ונטולי השיערות בחזה. זה נראה טוב, אבל בסופו של דבר מצאתי את עצמי משתגעת אחרי קוף עם תלתלים בכל הגוף, אז מה זה משנה?
הוא הגיע ודיברנו, וזו כנראה הייתה הטעות הראשונה. פאק, טמבל, לא הבנת שאלה הכמה שעות היחידות שלי לשמוע מוזיקה? שאני צריכה את זה יותר מהקול המאנפף והפלצני שלך?
והוא הגיע והדליק סיגריה ולא יכולתי ליהנות יותר מהאוויר. ובכללי ריח של סיגריות עושה לי כאבים כאילו נכנסתי עם הראש בקיר. 
והוא הגיע ושאל מה אני מתקתקת שם במרץ בפלאפון, ואם יש לי חבר שאליו אני ככה מתגעגעת.
ואמרתי שכן, וזה לא משנה כי הוא כבר חסם לי את הנוף כשרכן לעברי לנשק.

מזל שגדלתי עם בנים, למדתי להעיף כאפות מהסרטים.
בחייאת, אני שונאת את זה. שונאת את הכל. אין לי מושג איך להתנהג אם איתקל בו בבסיס. בחדר אוכל, במגרש, בשמירה שוב. לא שהוא ניסה משהו לא בסדר, תכלס נישקתי חצי מבחורי ישראל וברוב הפעמים אפילו לא ממש הייתי במצב לשים לב לזה. אבל המבט שלו אחרי הכאפה. כאילו אני הייתי כאן החצופה.
וה"איך את מסרבת לי יא חתיכת קופה".

בנים, אתם חיים בסרט רע לפעמים.
רק אל תגידו לחבר שלי, כי גם הוא חושב שהוא חלק מאיזו קומדיית מתנקשים.
טוב, בכל אופן, נגמרה לי השמירה.
אכתוב שוב עוד כמה זמן, כשאעמוד פה בחזרה.

עד לפעם הבאה,
החיילת המתוסכלת שמעיפה כאפות פאקינג קטלניות, תשאלו את הדושבאג עם העיניים הכחולות.
2 תגובות
לגור איתו
12/08/2017 21:18
יערה
אהבה, מגורים, זוגיות, סקס
"בואי נעבור לגור יחד".
נתקעה לי כל המשחת שיניים בגרון, ובמשך דקה ארוכה כל מה שהצלחתי לעשות היה להשתעל ולדמוע מחריפות המנטה. וטוב שכך. 
הבטתי בו בהלם, לא מבינה מאיפה זה הגיע. טוב, ידוע שהוא במקום אחר, ושהוא רציני לגביי, וכל הבלהבלהבלה הזה, אבל יש לי אצלך מברשת שיניים וטמפונים- מה אתה צריך שנגור ביחד? אני בקושי בת 20 והמספר שלי בבנק אמנם גדול, אבל יש לידו את סימן המינוס.

חברות שלי שואלות אם אני בכלל אוהבת אותו.
זאת אומרת, ברור שכן, אבל אוהבת זו מילה גדולה שבנות נורא אוהבות להגיד ונורא נורא נורא אוהבות לשמוע. ואני לא ממש בת, לפעמים. כן, אני אוהבת אותו, אבל למה אני צריכה להגיד את זה בכל שנייה נתונה? זה מסוג הדברים שאני לוחשת לו כשאני חצי ישנה. או כשחוגגים איזה יום שנה. אני לא אקרא לו בעלי, גם אם הוא ישים עליי טבעת (ושלא יעז), לא אשים לבבות ליד השם שלו בטלפון ואתחרפן מאושר כל פעם שמישהו ישאל אותי משהו עליו.
ואני בהחלט לא אעבור לגור איתו סתם כי הוא אוהב את הרעיון של לצחצח איתי שיניים בעירום כל בוקר של יום ראשון לפני שאני עולה על מדים ועפה לבסיס.

אבל זה לא אומר שאני פחות אוהבת אותו, זה פשוט העניין הפעוט הזה שאני בחורה עם סוג של ראש על הכתפיים. אני חולה בראש, אבל לפחות יש לי אחד. 
אני כן אוהבת אותו. בטח שכן. טוב, אין הגדרה לאהבה, אבל אני יודעת שאף פעם הלב שלי לא פיזית התחמם לי בגוף כמו שהוא מתחמם כשאני רואה אותו. או כשהוא מעיר אותי ב3 בבוקר בטלפון סתם כי הוא ממש התגעגע והמיטה ריקה לו מדי. וכיף לי איתו. נורא. לא שאנחנו עושים דברים נורא כיפיים כאלה כמו כל הזוגות שנמצאים בבתי מלון וצימרים ומסעדות פאר ושייט רומנטי וכדור פורח וכל דבר העיקר לא אשכרה להיות לבד רק שניכם זה עם זו בלי אף אטרקציה. כן, כי זו ממש אהבה. 
אנחנו סתם יושבים בדירה שלו או בחדר שלי, תוקעים איזה טייקאווי דוחה וזול שהתעצלנו לחמם במיקרו למרות שהגיע קר, מדברים על כל כך הרבה שטויות אבל גם קצת דברים רציניים, עושים אהבה שעדיין מדהימה אותי כמו בפעם הראשונה בכמה שהיא טובה כשזה איתו. 

אני אוהבת אותו. 
ואני רואה איתו עתיד, מתישהו. לא יודעת איזה, אבל משהו. בא לי שזה יהיה איתו, כל הדברים הקיטשיים שכל החברות שלי מדברות עליהם. וכוסעמק, כולן מתארסות ואני מפרפרת מפחד כשהוא רק מעלה את האופציה שנגור יחד. באמת, ממתי גיל 20 זה גיל לגיטימי להסתובב עם טבעת ובטן היריונית? מה זה הלחץ הזה? עד כדי כך בא לכן לא לעשות צבא?
אני לא כזאת. הוא צריך להבין. אני אוהבת אותו עד כאב, עד טירוף, עד הסוף. לא יודעת איזה סוף, אבל עד לשם.

"אתה יודע שאין לי כסף".
"טוב, בקטנה" הוא חייך והדביק נשיקה על גבי החשוף, "אני אחכה עוד איזה שנה".

בא לי לאהוב אותו לתמיד לפעמים. זה כנראה רעיון רע, אבל אין לי שום רצון להיות אי פעם בתוך זרועות אחרות במיטה אחרת עם פלונטר רגליים של מישהו אחר.
זה הגיוני? לא ממש.
סעמק עם אהבה. 
3 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »