עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
מיומנה של חיילת מתוסכלת. כמו כולם, אבל קצת אחרת.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
בלוג  (2)
עירום  (2)
צבא  (2)
רשעון  (2)
אהבה  (1)
זוגיות  (1)
מגורים  (1)
סקס  (1)
ארכיון
מה שבחורה רוצה
13/11/2017 15:09
יערה
בחורה רוצה להרגיש יפה. לעמוד מול המראה ולשמוע את כל השריקות וקריאות ההתפעלות שקיבלה אי פעם. להיכנס לבר ולהרגיש את כל העיניים עליה. היא רוצה שמישהו ישים לב למסקרה החדשה שקנתה, אבל עדיין יחשוב שהיא יותר יפה בלי. שפעם אחת בחיים יגידו לה "הרזית!", ללבוש את החולצה ההיא ולקבל מחמאות למרות שהיא התלבטה. 
לקבל את כל התגובות האלה באינסטגרם, שאולי אין להן הרבה משמעות אבל זה מספיק בשבילה, להצטלם עם מדים או סתם אחרי אימון ושיהיו את אלה שיחשבו שהיא כל כך שווה. 

בחורה רוצה להרגיש רצויה. שיהיו לה יותר מדי דייטים ביומן, שייגמרו לה כבר התירוצים לבטל. שגם אם היא תהיה כלבה הוא עדיין ירצה אותה, והתשובה הפשוטה ללמה תהיה- "כי זו את". כי זו היא. זה כל מה שהיא רוצה. בחורה רוצה שירימו בשבילה מטוסים ויורידו בשבילה את הירח, שיתווכחו איתה מי מסיע ומי משלם, שזה ממש יכאיב לו הרעיון שהיא תטריח את עצמה. היא רוצה שהוא ינשך את השפה מרוב כמיהה אליה אבל לא יעז לעשות משהו שיהרוס את הסיכויים איתה. שהחברים ישרקו ויגידו שהיא "על הגל", שיחניקו גיחוך כשעוד אחד מנסה. 

בחורה רוצה להרגיש אהובה. למצוא בסופו של דבר את הבחור הזה בין כל המחמיאים והמחזרים, שגם יתפוס אותה בחזרה. ללבוש את הטרנינג שלו וחולצת סוף מסלול ישנה, לחייך אליו חיוך מנומנם כשעוד יש לה דובונים בעיניים. להביא אותו להורים ולחברים, לחפור עליו לבנות בבסיס, להצטלם איתו וכבר לא לקבל תגובות שהיא יפה, רק ממנו. ושזה יהיה יותר ממספיק בשבילה. ללכת איתו למסעדות מפוארות ואז להיזרק על הספה ולראות סדרות, לשכב ולאכול פיצה בעירום. להסתכל לו בעיניים ולמצוא תשובה לכל השאלות. לראות את המבט שלו כשהוא חושב שהיא לא רואה ופשוט להינמס מכמה אהבה יש בשתיקה. 

נמאס לי להרגיש יפה. בא לי להיכנס לבר עם החולצה הזאת שלא הייתי בטוחה אם לשים ושלא יבחינו בי בכלל. להעלות תמונה לאינסטגרם ולקבל תגובות רק מחברים. להסתכל במראה ולשמוע את ההתפעלות רק של עצמי. זאת ההתפעלות היחידה שאני רוצה, ודווקא אותה אני לא מוצאת.
אני כבר לא רוצה להרגיש רצויה. נשבר לי הלב מלשבור לבבות. נגמרים לי התירוצים ומתחילה האמת, והאמת כואבת. קשה לי לנסות לרצות את כולם בלי להיות מרוצה מאף אחד, רק כדי למנוע פגיעה. הרי אני נפגעת מזה, אז למה שארצה להיות רצויה?
ולא, בכלל לא אכפת לי אם אהיה אהובה. זו לא חוכמה למצוא מישהו שיסתכל עלייך בעיניים האלה וייקח אותך למסעדות ויאכל איתך פיצה בעירום. הרי גם הוא היה עושה את זה איתי, אבל זה לא הוביל לשום מקום. 

אני לא רוצה כלום. עזבו אותי משטויות. תנו לי חופש, תנו לי שקט.
אבל בבקשה, במקום שמישהו יחשוב שאני יפה, ירצה ויאהב,
אני די אשמח לחשוב את כל זה על מישהו
בעצמי. 
1 תגובות
עייפה
27/10/2017 12:49
יערה
אני עייפה מבולשיטים. עייפה מאנשים שהם רק הצל זה של זה. עייפה מהתלהבות מהירה ודעיכה פתאומית. אני עייפה מלשכוח מה אני שווה ולהיזכר רק ברגעים קטנים שהם דקה אחת מאוחר מדי.
אני עייפה מלהיות משנת חיים. בא לי שמישהו ישנה את שלי. אני עייפה מלהיות יותר יפה מבתמונות. תודה, אני יודעת. אני עייפה מלהיות אינטיליגנטית יותר ממך. אני עייפה מלהפתיע כל פעם מחדש. אני עייפה מחיוכים. אני עייפה מלבכות. אני עייפה מלהבין שזה על כלום ושום דבר. אני עייפה מלהגיד לעצמי שאני לא צריכה את כל זה. אני עייפה מלהגיד לעצמי שכן. אני עייפה מלהתאהב באהבה. אני רוצה להתאהב בבן אדם שיצליח אשכרה לעניין אותי. אני עייפה מלהתאהב ברעיון. אני רוצה להתאהב במציאות שתצליח אשכרה לעורר אותי. אני עייפה מלפגוע באנשים שלא מגיע להם להיפגע. אני עייפה מלשבור ונשבר לי מלהישבר. אני עייפה מחגים ועייפה מימי חול. אני עייפה ממסיבות ועייפה מלהישאר בבית. אני עייפה ממשפחה ועייפה מחברים ועייפה מלהיות לבד. אני עייפה מלסדר. אני עייפה מהבלאגן. אני עייפה בלילות ועייפה בימים. אני עייפה מלהשאיר את השיער פזור. אני עייפה מלאסוף אותו. אני עייפה מלהתלבש יפה כשבעצם בא לי שלא ישימו לב אליי. אני עייפה כשהם שמים לב בכל מקרה. אני עייפה מלקוות שהפעם הוא יהיה מיוחד. אני עייפה מלגלות שלא. אני עייפה מלשקר לו שהוא כן. אני עייפה מלהיות מודעת לעצמי. אני עייפה מלהיות מודעת לאחרים. אני עייפה מלהישאר באותו מקום ועייפה מלהיות תמיד בתנועה. אולי זה כי מעולם לא מצאתי בית אמיתי. אני עייפה מלראות את כולם מאושרים בחלקם. אני עייפה מלדעת שחצי מהם מזייפים. אני עייפה עוד יותר מלדעת שהחצי השני פשוט לא יודע כמה משהו חסר לו עד שיום אחד זה יתפוס אותו בקרביים. אני עייפה מהחשש שאולי רק לי זה קורה והם באמת מאושרים. אני עייפה מהפחד שאני גם הסיר וגם המכסה. אני עייפה מהפחד שאני לא זה ולא זה. אני עייפה מלשים חזיות. אני עייפה מלהוריד שיערות. אני עייפה מנשיקות חסרות משמעות ולחישות שאני מתעלמת מהן. אני עייפה מלשכב במיטה ולהרגיש מטונפת מבפנים. אני עייפה מלכבס בגדים שדבק בהם ריח של בחור שאני לא רוצה לזכור. אני עייפה מזה שאני לא שוכחת אף פעם שום דבר. אני עייפה מלהיכשל. אני עייפה מלהצליח בלי שיהיה לי למי לספר. אני עייפה מלשמוע שירים רק עד האמצע. אני עייפה מלנהוג בלי מטרה. אני עייפה מהעייפות. אני עייפה מלהיפצע. אני עייפה מזה שאין לי רגשות מלבד עייפות לכתוב עליהם. אני עייפה מהקיץ. אני עייפה מהחורף. אני עייפה ממה שביניהם. אני עייפה מלתת את המספר שלי. אני עייפה מזה שעדיין אחרי כל השנים אני לא יודעת לסרב. אני עייפה משיחות אל תוך הלילה שאין להן שום משמעות. אני עייפה מאנשים שחושבים שהם מבינים אותי. גם אני לא מבינה, שחררו. אני עייפה מעקשנים, זה לא מרשים אותי יותר. אני עייפה מזה ששום דבר לא מרשים אותי יותר. אני עייפה מעיניים יפות. תנו לי סתם חום. אני עייפה מאנשים מתוסבכים, אני מספיק מתוסבכת בעצמי. אני עייפה מלעניין ולהיות "זאת שתמיד חיפשתי". אני סתם אני. אני עייפה מלדעת בדיוק מה אני רוצה. אני עייפה מלא לדעת. אני עייפה מזה שבסופו של דבר זה תמיד יהיה מעבר למה שאשיג. אני עייפה מזה שכולם אומרים שאני כמה רמות מעל מה שיש לי. איך זה שאין לי משהו ברמה שלי? אני עייפה מרשתות חברתיות, הכל שם שקר. אני עייפה מטאקט. אני עייפה מלפתוח את הלב. אני עייפה מאיפור. אני עייפה מלכתוב. אני עייפה מחוסר שינה.
נראה לי שזה סימן שזה הזמן לישון.
1 תגובות
אני מאושרת
18/10/2017 23:28
יערה
אני לא יודעת מאיפה זה בא, וזאת לגמרי הצהרה חדה מדי, אבל אני מאושרת.
יש לי תחושה כזאת בחזה שמשהו ממש טוב עומד לקרות, לראשונה מזה מילניום, פחות או יותר. אני מחייכת כמו סתומה בלי לשים לב ומבזבזת שעות בחלומות, אבל חלומות על המציאות ולא על לברוח.
כל שיר מעלה לי תחושה שהוא נכתב עליי, ואני מזמזמת לעצמי מנגינות בחדר האוכל כשאני חושבת שאף אחד לא שם לב. 
פתאום אני שמה המון מלח באוכל שלי, ושוכחת את הדברים הכי פשוטים (חוגר בראשון בבוקר, מישהו?). פתאום אין שום צורך באיפור למרות שיש לי שקיות שחורות מרוב לילות שלא רציתי לישון בהם, ששכבתי בהם עם עיניים פקוחות לרווחה ונוצצות כמו שני כוכבים. 
ואני מאושרת. אושר זה דבר מאוד יחסי, מאוד נזיל, אבל אין לי דרך אחרת לתאר את זה שבא לי לרקוד- למה אנשים פשוט הולכים אם אפשר לדלג? אין לי דרך להסביר למה שום דבר רע כבר לא נראה כל כך רע, למה שום קושי כבר לא קשה. אני רק יודעת שאם לפני חודש וחצי מישהו היה שואל אותי איך ארגיש היום, זה לא מה שהייתי אומרת.
אבל מה לעשות שאני פאקינג ממש מאושרת?
מה אני אעשה שהאושר נפל עליי כמו רעם ביום בהיר ותפס אותי הכי לא מוכנה בעולם? מה לעשות שהוא התגנב מהר מדי ללב הגוסס שלי והדליק שם את האור אחרי שחשבתי שהנורה שם נשרפה מזמן? באמת, לא ידעתי שזה יקרה. לא ידעתי שזה אפשרי, אבל פגשתי את האושר. 
האושר שיכול לשתוק איתי במשך שעה וסתם לחייך חיוך דבילי כזה, האושר שבא לי פשוט לאנוס בשנייה שאני רואה את הפרצוף המפגר שלו. האושר שאני יכולה לבכות לו על הכתף ועדיין להיות כל כך מאושרת כי זו הכתף שלו וזה הוא. האושר שמבין אותי כל כך טוב, שיודע מה הנקודות הכואבות ואיך ללטף בלי לפגוע. האושר שאני אמורה לפחד ממנו עד מוות, כי אושר בא וכשהוא הולך נפערת לך תהום בפנים, אבל אני לא מפחדת כי... אולי הפעם מישהו שם למעלה יעשה שהוא יישאר? 
אני מאושרת.
בא לי לצרוח את זה, אבל כל הבנות בחדר ישנות אז אולי לא כדאי. אבל מטאפורית, אני צורחת מאושר.
 אני פשוט פאקינג כל כך מאושרת!!!!

היית מאמין שאכתוב את זה אי פעם?
כנראה הבעיה הייתה בך, אחרי הכל.
אני יכולה להרגיש טוב. אני אדם עם לב פועם בחזה, וכרגע הוא משתולל שם בפנים ועושה בי שמות. אני נורמלית. אני בסדר.
וזה כל כך ממכר. האושר.
אני מקווה שתרגיש את זה יום אחד. לא רק אחרי סקס, לא כשתקבל קידום בעבודה או כשהקבוצה שלך תזכה במשחק כדורגל. אני מקווה שיום אחד תתעורר בבוקר ותראה מולך את האושר מחייך אליך ומגרגר בוקר טוב מנומנם. אני באמת מקווה.
אני בסדר.

למעשה, אני יותר מבסדר.
אני מאושרת.
1 תגובות
החברה הטובה
06/10/2017 13:23
יערה
אני אהיה החברה הטובה שלך, הכי טובה שהייתה לך בחיים. 
אני אלך איתך מכות ואבעט לך בביצים עד שתבכה כמו ילדה ואתה תתפוס אותי ופשוט תזרוק אותי הצידה כי אתה יכול. ואז שנינו נצחק כמו אהבלים שעה וכולם יסתכלו עלינו ויחשבו שאין טיפשים מאיתנו.

אני אהיה בפתח הבית שלך עם שישיית בירה וסרט טוב כשתהיה בדאון אפילו לפני שתגיד לי משהו, כי אני אדע לפי הקול שלך שמשהו לא בסדר. אני לא אתכרבל איתך, אני אשב על ספה נפרדת ואשתה בשקט את הבירה שלי ואסתכל איך החיוך חוזר לך לאט לפנים כי אתה אוהב סרטי אקשן (למרות שזה הכי משעמם ומפגר ואני לא מבינה אותך), ויהיה לי טוב לראות את העצב מתפוגג, אפילו אם זה רק לשעתיים של סרט ובירה. 

אני אשמע על כל בחורה שכבשה לך את הלב ואתה תאיים במכות על כל טמבל שינסה להזרים אותי בדייט ראשון. אני אגלגל את העיניים כשנשב בחוף והמבט שלך יתקבע על המחשוף של ההיא עם הביקיני הברזילאי הקטנטן, ואסכים איתך ש"כן אם הייתי אתה לגמרי הייתי הולכת על זה'. אני אהיה האח שלך, אחת מהחבר'ה. אני אהיה מה שאתה צריך שאהיה.

אני אתנחם בחיבוק שלך ולא אתבייש לבכות מולך כשאישבר. אני אדע שיש לי אצלך מקום ואתה תדע שאתה הסלע שלי, אתה תראה בי את האחות הקטנה שלך ברגעים כאלה של עצב, שבהם נהיה אנחנו נגד כל העולם. אתה תרצה להרוג את מי שפגע בי, תכאב את כאבי כאילו היה הכאב הפרטי שלך. אתה תהיה לי בית.

אני אקח אותך לתקוע המבורגר ב4 בבוקר כשתהיה לנו דודא ואשב איתך בבר לראות משחק כדורגל. אני אגלה לחדשה שלך איך לעשות אותך מאושר, כי אני החברה הטובה ומי אם לא אני יודעת איך להאיר את הפנים הכל כך מוכרות שלך בחיוך המדבק שלך. אני אסחוף אותך להיכרות הכי עמוקה שהייתה לך בחיים, ואתה תרגיש כאילו תמיד היינו ככה, אנחנו, החברים הכי טובים.

אני אהיה החברה הטובה שלך. 
לא פחות, אבל גם לא יותר.
אני לא אגלה לך שאני רוצה שבמקום להיזרק לרצפה אתה תזרוק אותי למיטה ותעשה לי את מה ששמעתי אותך עושה לכל כך הרבה אחרות. אני לא אספר לך שאני מתה להתכרבל איתך מול הסרטים שלך כשאתה עצוב, וגם סתם ככה כשיורד גשם בחוץ. 
אני אבלע את הקנאה כשתעשה עיניים לבחורה בים, כי אני ממש לידך וגם לי יש ביקיני ועליי אתה בכלל לא מסתכל. אפילו לא מנסה.
אני לא אעז להגיד לך בחיים שכשאני נשברת איתך זה ברוב המקרים כי אתה לא שלי כמו שאני רוצה שתהיה. כי בחיים לא תהיה שלי ככה. שהבחור שמרסק לי את הלב ואתה רוצה לרסק לו את הפרצוף זה אתה. זה תמיד היית אתה.
אני לא אסחוף אותך לאהבה. אתה לא תאהב אותי בחיים בדרך שאני אוהבת אותך.

אבל אל תדאג.
תמיד תהיה לך את החברה הטובה.
0 תגובות
מקום בחיים
05/10/2017 16:41
יערה
אני במקום הזה בחיים שאני מעדיפה לישון את כל הסופ"ש back to back על פני לצאת להשתולל במסיבות. כאילו, אני אשכרה אמרתי "להשתולל", נראה לי שזה מדבר בפני עצמו. אין לי בעיה עם זה שהסטורי שלי באינסטגרם יהיה ריק ולא מפוצץ בסרטוני שיכורים, ואם כבר לצאת מהבית אז זה בשביל המבורגר טוב וחזרה אל מתחת לשמיכה.

אני במקום הזה בחיים של משהו אמיתי. של קבוצת חברים קטנה ונאמנה, של נצח קטן ואי של שפיות עם הלא-שפויים שלי. בא לי להיות יותר בחורה של משפחה, שיהיה לי אכפת מלעשות ערב בנות עם אמא או לשחק עם אבא שש-בש כמו פעם לפני שנהייתי טרור בדמות ילדה. אני רוצה אהוב יציב שתמיד יהיה שם, לקום איתו ולישון איתו ולקחת אותו לכל המקומות היפים בארץ שתמיד ישבתי בהם לבד עם בירה טובה וייחלתי ליום שיישב לצדי מישהו שיהיה ראוי לראות איך ההר תופס צורה וצבע ככל שהשמש עולה. אני רוצה לחלום בלבן כמו אהבלה ושיהיה חלק בלתי נפרד מהמשהו האמיתי הזה. שיהיה אמיתי. שיהיה טוב. 
ושלא אשתעמם מזה.

אני במקום הזה בחיים שלי שבו אני מתחילה לדאוג לתחת של עצמי. הגיע הזמן לנקות את הראש ולהבין מי אני, מה אני רוצה, איזה חלום יש לי שמדגדג לי במאחורה של התת-מודע. תכלס, יש לי ניחוש, אבל אני לא מודה.
לא בא לי להרשים אחרים יותר, וללבוש את מה שחושבים שאני צריכה. בא לי להתאהב בעצמי מחדש כשאני בלי איפור ועם שיער רטוב ממקלחת, לראות בעיניים שלי את האהבה שראיתי בעיניים שלו פעם. אני רוצה ללמוד משהו חדש, להצליח. אני רוצה להרחיב אופקים, לטעום הכל מהכל, ואז להבין מה הכי טוב. אני רוצה לדעת מה ההגדרה לטוב בכלל.

אני במקום הזה בחיים שלי להיות טיפה פחות ביצ'ית. תכלס, זאת מסכה, ואני סתם מעמידה פנים ומתחבאת מאחורי הציניות הנוחה. אני מתה להודות שלפעמים השירים החרושים ברדיו הם אלה שאני הכי אוהבת במקום לצחוק עליהם. להגיד לאנשים שהם יפים, שהם חכמים, שאני אסירת תודה שהם חלק מהחיים שלי. להתחיל עם החתיך בבר במקום לעשות לו עיניים שעה ולשחק אותה מטומטמת. לעשות סקס רועש ולתת לצד השני לדעת שהוא עושה את זה כל כך פאקינג טוב. לא לפחד להיפגע, לא לפחד לבכות. לדעת להכיר בכישלון. להיות אמיתית, כנה, עם כולם ובעיקר עם עצמי.
לא לשקר יותר, אפילו לא פעם אחת. תישאי בתוצאות, מה כבר יקרה?

אני במקום הזה בחיים שלי שאני אמורה להתחיל להקשיב לכל זה. להקשיב לעצמי. ללכת עם הלב בלי מעצורים כשהוא זועק לי מבין הצלעות. לטעות ולגלות שזה הכי נכון. 
אני שם, אני כל כך שם, ואני מלאת חיים ומלאת אהבה ומלאת תקווה. 
ואני לא יכולה. 

אין לי מושג למה. 
0 תגובות
שלושה דייטים
22/09/2017 20:44
יערה
לקחו לי סביבות ה25 דייטים בחורף שעבר לפני הדייט איתך. ישבתי באיזה בר נידח מחוץ לתל אביב עם כמה ידידים אחרי עוד פגישה שהסתיימה בכלום ושום דבר מצדי וגמרתי אומר לשתות את כל הבר.
מצאת אותי בחנייה בפוזה הכי פחות סקסית שיש, מקיאה ובוכה ומקללת וממלמלת לעצמי שגברים זה חרא ועדיף להיות לסבית.
שאלתי מאחוריי בחצי צחוק חצי דאגה אם אני רצינית, כי זה יהיה חתיכת פספוס בשבילו, ואז אספת את שיערי ביד אחת וכרכת את השנייה סביבי עד שכל החרא יצא. ואני מדברת על הדמעות, לא על הקיא.

לא רציתי להכיר אותך. לא רציתי שתרשום את המספר שלי כדי לוודא ששרדתי את המסע הביתה. לא רציתי שבאמת תוודא את זה. לא רציתי לדעת את הגיל שלך ואיפה אתה גר ושאתה לא יודע מאיפה להתחיל כי רק לפני כמה שבועות נחתת חזרה מטיול גדול ממש גדול והראש שלך עדיין מסוחרר מג'וינטים ואוויר פסגות שבחיים לא ראית כמותו. לא רציתי לדעת איך קוראים לאח הקטן שלך ולאחות הגדולה שלך ולא רציתי לגלות כמה אנחנו דומים ושונים בו זמנית. 

לא רציתי לצאת איתך. נשבעת שלא. מזל שאתה הבחור הכי עקשן שפגשתי בחיים. חודש שלם לא רציתי עד שיום אחד נשברתי. דייט אחד, גם ככה זה לא יעבוד. זה אף פעם לא עובד. 

לא אספת אותי בדייט הראשון, והערכתי אותך על זה. בחרנו מקום מטר מהבית שלך ולא היה שום טעם במחווה הרומנטית המגוחכת הזאת. נתת לי את החצי שעה נסיעה להתאפס על עצמי ולשמוע שירים ברדיו, ואת החמש דקות בחנייה בהן אני כבר יודעת שאני מאחרת אבל אני בכל זאת עוצרת להסדיר לעצמי את הנשימה ולמחות את הליפ-גלוס הדבילי שמשום מה חשבתי בבית שנראה עליי טוב. לימים גיליתי שאתה שונא שאני שמה משהו על השפתיים כי ככה אי אפשר להתנשק. 

לא התלבשת יפה מדי. לבשת ג'ינס וחולצה קצרה לבנה (למרות שהיה קפוא ולבשתי שני סוודרים ונראיתי כמו דוב) ונראית יותר יפה ממה שזכרתי, יפה מאוד אפילו. ככה, בפשוט. לא חיבקת אותי או לחצת לי את היד או כל דבר מטומטם אחר, פשוט דפקת לי פרצוף ואמרת שזה הקטע שלך לאחר בדייט ראשון וגנבתי לך את זה. חייכת באושר כשהזמנתי המבורגר 300 גרם עם צ'יפס "אבל את הקולה דיאט" ושום דבר לא היה נראה מוזר. הרגשתי בבית. לא חייכתי מכל מה שאמרת ואתה לא ניסית להרשים. ואחרי זה כשאמרתי שאני עייפה רבת איתי מכות ליד האוטו שלי כדי שנסתובב רק עוד קצת ונקנה משהו טעים לקינוח. שעתיים וחצי ושני גביעי גלידה אחר כך עמדנו שוב ליד האוטו ובלעתי רוק בציפייה, פתאום שמה לב כמה רכות השפתיים שלך נראות.

ונישקת אותי. לימים גילית לי שזו הפעם הראשונה שנישקת מישהי בדייט הראשון. נישקת בעדינות, כאילו יש לנו את כל הזמן שבעולם, כאילו כבר אז ידעת שאתה עוד תחקור את השפתיים שלי מכל כיוון וכל פינה ואין מה למהר. נישקת ואז נשכת את שפתי התחתונה וצחקת ולא הבנתי למה. 
"בחיים לא טעמתי שפתיים כאלה". עיקמתי את פניי ואמרתי שזה בגלל הבצל בהמבורגר, וצחקת שוב. "זאת מחמאה. סעי בזהירות, מפגרת".

כל הנסיעה חשבתי עליך, וכשהגעתי הביתה גיליתי שהתקשרת. פעמיים. "אז מתי שוב?".

לא רציתי לחכות כל כך לדייט השני. משהו בי אמר שזו סתם אשלייה, אבל הברכיים שלי נמסו מכל הודעה וכשחשבתי על הנשיקה הפשוטה ההיא... לא רק הברכיים נמסו לי. לא רציתי להתלבט הפעם מה ללבוש אחרי שבדייט הקודם כל כך לא היה לי אכפת. לא רציתי שתנשק אותי בשנייה שראית אותי, ואחר כך בסרט שראינו- 7 פעמים. ספרתי. "תביאי נשיקה" לחשת לי, "אני מתגעגע לשפתיים האלה שלך".

לא רציתי להתמזמז באוטו. אני לא בחורה שמתמזמזת בדייט שני. לא רציתי אבל המבטים שנעצתי בחולצה הצמודה שלך והעיניים שלך שנדדו לסירוגין מהמחשוף הקטן שלי לשפתיים שלי רצו אחרת. וסיפרתי לך שבעצם עוד לא ממש הייתי עם אף אחד, וצחקת כי היית עם חצי מדינה, וגם כמה מחו"ל. ונישקת אותי והרמת אותי לישיבה ואמרת שהכל בסדר ושאין לי מה לדאוג. אתה לא ממהר לשום מקום, למרות... "שעם איך שאת נראית אני לא מבין איך אף אחד לא טרף אותך עד עכשיו".

לא רציתי לאבד את העשתונות ממך ולשבת שם באוטו עד שהשמש זרחה. לא רציתי להרגיש שהיומיים עד הדייט הבא הם נצח, אבל ככה בדיוק הם הרגישו.
לא רציתי לבוא אליך. פחדתי שתצפה לדברים שלא אתן. פחדתי שבלי המלצריות או הסרט ברקע אנחנו נגלה שאנחנו ריקים מתוכן ולא רציתי לחזור לדייטים ראשונים. "דייט שלישי" איך אמרת אז, "זה די ביג דיל. לא מגיעים לזה הרבה, לפחות לא אני". לא רציתי להודות שאני מסכימה איתך.

הזמנו פיצה ושמענו את השירים הגרועים שלך שעכשיו אני שומעת כאילו מאז ומעולם היו הטעם שלי, ודיברנו על כל מה שרדוד וכל מה שעמוק וכמעט אנסתי אותך עד שהשתכנעת שזה בסדר לקחת אותי למיטה, ולא רציתי שתחשוב שאני זולה אבל כל כך רציתי. רציתי אותך. 
לא רציתי לצאת מהמיטה גם לא כשלמחרת ביקשת שאתלבש כי אחרת בחיים לא תצליח להכריח את עצמך ללכת לעבודה. לא רציתי שזה יהיה כל כך טוב, כל כך מושלם, לא רציתי לשכב מולך עם חיוך מפגר ולתת לך לשכנע אותי לקרוא לך חבר. 

לא רציתי להתאהב בך. מכולם, כל הסתמיים החביבים שהיו בגילי והיו נורמליים ובריאים לי, התאהבתי במשוגע הזה שהוא אתה. לא רציתי אבל לקחו לך בדיוק שלושה דייטים לקנות את לבי, פחות משבועיים בחורף של שנה שעברה שהיו הטובים בחיי. ומשם זה רק השתפר.

לא רציתי שנהיה ביחד כדי שמעולם לא נפסיק להיות ביחד, אבל אני מברכת על הלילה ההוא בבר מחוץ לתל אביב ומודה לבחור המשעמם שיצאתי איתו אז ששיעמם אותי עד כדי שיכרון. אני מברכת עליך ועל השטויות שלך ושלא נגעלת מהקיא שלי. זו לא הייתה הפעם האחרונה. לא רציתי שניפרד אבל אם זה אומר שעברתי תקופה כל כך מדהימה איתך, אז אני שמחה שהיית מספיק עקשן כדי לא לתת לי ללכת אז. חבל שלא הבנת כמה לא רציתי שתיתן לי ללכת גם עכשיו. 

לא רציתי לשחרר אבל אני חייבת. תודה על שלושה דייטים, והרבה מעבר.
4 תגובות
החלטות לשנה החדשה
21/09/2017 13:54
יערה
השנה אני איכנס לכושר. די, לשבת בחד"כ של הבסיס עם חברה ולאכול סניקרס זה לא באמת נחשב. אני אשכרה אעלה על ההליכון וארוץ וארים משקולות ואלמד כבר איך עושים סקוואטים. בא לי תחת שווה וקוביות. ושיקנא קצת.

השנה אני לא אצא ליותר מדי דייטים. זה כיף לאכול בחינם ובאמת חוסך הרבה הוצאות מיותרות (אם יש לי מזל הוא גם יאסוף אותי ולא אשלם על דלק), אבל נמאס מההצגה הזאת של אנשים שמחייכים הרבה ומתלבשים יפה מהרגיל ואוכלים סלטים ונותנים נשיקה קטנה ויבשושית כדי לא לחשוף את הסטיות החרמניות שלהם על הפעם הראשונה. בא לי ללכת ברחוב ושאתנגש במישהו וייפלו לי הדברים והוא ירים לי אותם והמבט שלנו ייפגש וכל הקלישאה בסרטים, ושיהיה לגמרי לא דושבאג ולגמרי לא צבוע ושיהיה לו את כל הזמן והאנרגיות שבעולם ואני לא אמצא את זה בטינדר או בפייסבוק או דרך חברה שמכירה חברה שאח שלה מכיר אותו והוא "באמת בחור לגמרי בסדר".
על הזין. אל תציעו לי לצאת לדייט השנה. אני אגיד לכם לא.

השנה אמצא תחביב שלא כולל להתמרמר על החיים שלי (aka כתיבה) כי אני חושבת שלהתמרמר זה באמת חביב אבל מסתבר שהרוב לא מסכימים איתי. תכלס אני אוהבת מוזיקה ועושה אותה מצוין, ופעם הייתי מציירת סבבה לגמרי, ובכיתה ב' רקדתי בלט.
טוב, אני לא ארקוד בלט, אלא אם אני שיכורה. אבל אפשר למצוא משהו. מי יודע, אולי גם אהפוך לבן אדם חביב.

השנה אתגבר עליו. טוב, עברו רק כמה שבועות, אבל אני לא הולכת למרוח את זה לתמיד. השיחות האלה כשאנחנו שיכורים ומלאי געגוע יגיעו לסיומן ממש בקרוב ושנה הבאה אני אסתכל על תמונות שלו ואחשוב שהוא מכוער. למרות שהוא פשוט גוש של סקסיות עם חיוך הורס וגוף אלוהי שבא לי להימעך תחתיו וכוסעמק אני בחיים לא אחשוב שהוא מכוער, הוא אפילו קיבל קמפיין שבוע שעבר והוא הולך לחייך אליי את החיוך הזה בשלטי חוצות כשאעמוד בפקקים וארצה לעשות תאונה ואין ספק שאני לא אתגבר עליו בחיים אבל אני כן כי החלטתי ואני פשוט אמצא בחור חמוד וטוב לב עם כרס וקרחת ודברים לא סקסיים שייקלו עליי את הפרידה הבאה. חשיבה לטווח הארוך, כל הכבוד לי. 
מרשים.

השנה אני אצא מהבית. די נו הגיע הזמן ולמרות שאני בת שנה וחצי בערך אני באמת צריכה לצאת מהבית. אז בזאת אני מתחייבת להקטין את צריכת הסושי שלי לפעם בחודש ולהמשיך להימנע מאלכוהול כי אלכוהול זה ממש יקר ויש את השלב הזה בערב שאת כל כך שיכורה שאת חושבת שזה רעיון טוב לקנות עוד בקבוק למרות שזה פיזית בלתי אפשרי לשתות כל כך הרבה או לשלם כל כך הרבה על הקאות והנגאובר והרעלה וכבד חולה ועוד דברים קסומים. ואז יהיה לי כסף לדירת חצי חדר בשכונת אריתראים ואני אאמץ כלבה ואקרא לה כלבה ואאמץ כלב ואקרא לו חתול ואקנה דג ולא אתן לו שם כי הוא גם ככה ימות תוך יומיים ואחיה חיים בוגרים כאלה ואוכל להזמין מלא זרים לשכב איתי למרות שבפועל אני אראה קומדיות רומנטיות ואבכה דמעות לתוך חבית של גלידה. Can't wait.

השנה לא אחתום על קבע. למרות ההצעות, די. את יכולה להשתחרר עוד שנה, אל תהיי מטומטמת. בבקשה אל תהיי מטומטמת. אני אזכור את כל הפאקצות בחדר שלי ואת הריח של מדי א' באוגוסט והקפצות על כלום ושום דבר באמצע הלילה ושבתות של שלשולים מהחמין של הבסיס ואת הצביטה בלב כשאת רואה עוד מישהו מעלה תמונה מטורפת מאיזה טרק בדרום אמריקה או במזרח.
פאק ממש בא לי להשתחרר. אז השנה לא אחתום על קבע. אני כמעט בטוחה.
למרות שזה כסף סבבה ואבא ואמא יהיו ממש גאים בי והאמת שהתפקיד הרבה יותר טוב והבסיס הרבה יותר טוב וזה נהדר לרזומה. 
אבל דרום אמריקה.

השנה אני אקיים לפחות אחת מההבטחות האלה. נשבעת. 
נראה לי.

3 תגובות
החגים.
20/09/2017 18:43
יערה
ריח של שרוף הכה באפי בשנייה שפתחתי את הדלת, ועוד לפני שהספקתי להניח את הקיטבג ולמלמל "שלום" ולפתוח כפתור במדים שקלתי לחייג למכבה האש.
מסתבר שזה סתם אבא שלי שמנסה לבשל לערב החג, שבאופן מאוד מפתיע אנחנו שוב מארחים. אני די בטוחה שזו השנה העשרים ברצף.
כי סבתא כבר לא צעירה כפי שהייתה פעם (אני לא זוכרת אותה כן צעירה, אז אין לי מושג על מה אתם מדברים), ולדוד א' נולד בן חדש (לא נראה לי שהם שמעו על קונדום לפי הקצב השרצת ילדים שלהם), ודוד ב' בדיוק עבר גירושים קשים (לפני 15 שנה), והדודה בארוחה אצל החבר שלה השנה (כל שנה חבר אחר, ממש כמוני) ובני הדודים עדיין ילדים וכנראה הסיבה היחידה שאני לא יוצאת עדיין מהבית (אוקיי, חוץ מזה שלהומלס ברחוב יש יותר כסף ממני) היא שבשנייה שאצא כל החגים יעברו אליי.

ואז אמא החליטה שאני צריכה ללבוש "משהו של בנות", ובגלל שרוב הדברים שלי של בנות חושפים יותר ממה שהם מכסים, היא תקעה לי שטר ביד ואת המפתחות של האוטו.
הקניון בחגים זה דבר נורא. זה טרור. זה ביזיון. צריך פשוט להוציא את זה מהחוק ולהכריז עליו בתקופה הזאת כאיזור ממודר. 
מיליון ילדים שועטים לכל עבר עם גלידות דביקות שיטפטפו עלייך למרות שלבשת בגדים לבנים, אבות ובני זוג מתוסכלים יושבים מחוץ לחנויות וכל מה שחסר להם זה רק כובע עם מטבעות לפי ההבעה האומללה והנזקקת שלהם, וסיילים שהם לא באמת סיילים על בגדים שהם לא באמת משהו בר-לבישה. למשל חלוק קטיפה ירוק. חלוק. קטיפה. ירוק.
הוא ממש היה ירוק. ומקטיפה. וחלוק. אוקיי? 

תוסיפו לזה את העובדה שלא ישנתי כל הלילה כי יצאתי מהבסיס ב4 בבוקר בשביל להספיק להגיע הביתה בשעה נורמלית. ואת זה שהחנייה היחידה שמצאתי הייתה במרחק עשר דקות הליכה. בחום. בשמש. לבד. 
ונחשו מה- לא מצאתי משהו ללבוש. כן מצאתי מסקרה חדשה, אודם, מחברת תווים נהדרת, מלא אוכל, ומתנה לחג לאקס שלי שאין לי באמת מושג למה קניתי או למה הוא שולח לי הודעות ואנחנו מדברים כאילו מעולם לא נפרדנו. אין לי מושג.

כשחזרתי הביתה הריח השרוף נרגע, אבל רק כי המטבח היה מוכן לקראתי. אמא לא מרגישה טוב ואבא ויתר ומישהו צריך להכין משהו יותר אכיל מהאוכל שכל אחד מבני המשפחה הממוטטים כביכול שלי יכין. 
ועכשיו התקלחתי ופשוט ננעלתי בחדר עם הבגדים הלא-הולמים שלי וחוסר יכולת הבישול שלי והגעגועים אליו והשנאה האמיתית הזו לחגים. הרי אף אחד לא נהנה מזה, אז למה אנחנו עושים את זה?

בכל אופן, בשורה משמחת-
מצאתי מה ללבוש.

שנה נסבלת לכולנו.
2 תגובות
מגיע לך
09/09/2017 17:50
יערה
אני לא אשקר לך, התלבטתי. אני מרגיש אידיוט על זה, אבל התלבטתי. הרי כולם אומרים, ואני יודע בעצמי- אהבה באה ואהבה הולכת, בשניים ומשהו העשורים שלי פה חוויתי כבר כמה כאלה, וזה כואב אבל מתגברים. קודם כל אני, בסופו של דבר.
חשבתי שאולי עדיף בלעדייך. לשנינו, זאת אומרת. הרי בינינו, מההתחלה ידענו שאני לא בשבילך ובטח שאת לא בשבילי- בגלל זה כל כך היה לך קשה לצאת איתי למרות שירדתי על ארבע כמו שמעולם אף בחורה לא גרמה לי לרדת. כבר אז משהו בי ידע שאת תהיי המיוחדת. ידענו שאת טובה, עדינה, קטנה וחכמה, ושאני כולי טמבל שחי בעולם המבוגרים ומתנהג עדיין כמו ילד. אז אולי אם אנחנו כל כך לא מתאימים, עדיף בנפרד?

אז ניסיתי. עבדתי כמו שבחיים לא עבדתי, קיבלתי את הקידום שרציתי, זה שראיתי לך בעיניים שאת מתפללת שלא אקבל למרות ששיקרת שכן ופירגנת כל כך. כי את כזאת, החיים והבחורים הקודמים שלך הרגילו אותך לשתוק ולנשוך שפתיים. אני לא רוצה שתשתקי איתי, ואני רוצה להיות זה שנושך לך את השפתיים האלה שלך. 
יצאתי עם חברים כשהצלחתי למצוא פעם בשבועיים זמן לנשום. ביקרתי את אחותי, התינוק שלה באמת ממש חמוד. אני חושב שהיית אוהבת אותו למרות שאת שונאת ילדים, ושאני הייתי אוהב לראות אותך מחזיקה אותו ולדמיין שיום אחד למרות הכל את תחזיקי גם את הילד שלי. שלנו.
הזמנתי כרטיס טיסה, לכיוון אחד. הרי תיכננתי להבין תוך כדי המסע מתי (ואם) אני חוזר. למרות שהבטחתי לך שזה רק לכמה חודשים. אבל הרי... את לא בתמונה, אז למה יש לי להישאר?

וזה בדיוק העניין, את לא רןאה? אני אוהב אותך. אני כל כך אוהב אותך עד שכל דבר בחיים שלי גורם לי קודם כל לשאול את עצמי מה היית חושבת. המבט החמוד הזה שלך כשאת מגלגלת עיניים בציניות כדי לגונן על הכאב צף לי בתודעה כל פעם שאני עושה משהו שאני יודע שתשנאי.
זה אוכל אותי מבפנים, כי אני חושב שהיית שונאת איך שאני חי עכשיו. היית אומרת שבירה זו לא שתייה לגיטימית ב7 בבוקר ושאני חייב להתחיל לצרוך גם מים מינרליים. היית מבלגנת לי את הסדינים עם הרגליים הארוכות והלבנבנות שלך, כי את שונאת שהכל מסודר. היית נאנחת בייאוש כשהייתי חוזר באמצע הלילה מהעבודה ומחניקה דמעות אכזבה כשהיית מגלה שבגלל זה לא קמתי מוקדם כדי שנלך לים. 

ופתאום הבנתי הכל. 
מגיע לך, בייבי. מגיע לך כל כך הרבה. את הסיבה שלי לחייך, הסיבה שלי לבכות, את המצפון שלי שמאז שהלכתי ממך צורח בתוכי בלי הפסקה על כל צעד שאני עושה. 
ואני מוכן לתת לך את זה. את כל מה שאת אומרת בלי מילים שאת רוצה. עזבי מוכן, אני רוצה. 

התפטרתי. זין על הקידום, אני אמצא עבודה של מבוגרים בשעות של בני אדם נורמליים. או שבכלל אתחיל ללמוד, מה שתחשבי שיותר חכם. סומך עלייך שעם כל הכלום שנים והאפס ניסיון שלך תדעי הרבה יותר טוב ממני. 
עברתי למקום יותר גדול, כי ביטלתי את הטיסה. אני במילא לא מסוגל להיות רחוק ממך, ואני אחכה כמה שצריך כדי שאת תשבי במושב לידי במטוס. אני מת לראות את החיוך שלך כשתגלי. אז כן, עברתי, ואני לא מצפה שתעברי איתי כי בדיוק סיפקתי לך מיליון הוכחות למה אני אפס ולא ראוי לך, אבל אני רוצה אותך קרובה. כמה שיותר. אז במקום 45 דקות נסיעה עכשיו אלה רק 25. אולי אפילו רבע שעה אם אני הנהג ולא את. 
קניתי תמי 4. אני הולך לשתות מלא מים, ובירה רק איתך כנשחק פיפא או נראה משחק. והסדינים שלי ממש מסודרים אז בבקשה בואי נתבלגן בהם קצת.


כי...מגיע לך. באמת. מגיע לך פי 30 ממני, אבל אני מקווה שתתני לי עוד סיכוי להוכיח שאני יכול להיות ראוי. ואת בטח תתני, כי תמיד היית כולך לב אחד גדול של נתינה, גם אם אין לך מושג. לא שזה מפתיע, כי אין לך מושג לגבי הרבה דברים- כמו היופי שלך, את לא מבינה למה אני משתגע כשאת לובשת שמלה קצרה עם גב פתוח ואני לא מבין איך את לא שמה לב שכל המועדון מתעורר כשאת מחייכת. את חושבת שאת טיפשה כי יש גאונים סביבך, ואין לך מושג שאת הבחורה הכי מבריקה שאי פעם הסכימה להסתובב איתי. אז כן, כולך לב. 

אומרים שאהבה באה ואהבה הולכת. ניסיתי לשכנע את עצמי שאת אחת מהן, אבל הייתי צריך לדעת עוד באותו יום שישי בבר כשהקאת בחנייה ורצתי להחזיק לך את השיער, ובכית וצחקת ולחצת לי את היד ואמרת את שמך, עוד אז הייתע צריך לדעת שהילדה הזאת היא לא כמו כל הנשים ששכרו לי חדר בלב.  החיוך שלך, גם מתוך הבכי ועננת האלכוהול, קנה אצלי לפחות פנטהאוז שם. 
אהבה באה ואהבה הולכת אבל אני רוצה שתישארי, ובחיי שאם היית פחות ילדה ויותר אישה הייתי יורד על ברכיי וקונה לך את הטבעת הכי נוצצת שיש, שכולם יסתנוורו קצת (למרות שאת בעצמך מספיק מסנוורת). 
ויום אחד זה יקרה.

אבל בנתיים... אני מבקש סליחה. ואני יודע שלא מגיע לי, ולמרות זאת,
תני לי לתת לך בדיוק מה שמגיע לך.

****
קמתי קיטשית היום. מבטיחה לחזור למרמור הצה"לי ממש בקרוב.
1 תגובות
חמשת שלבי האבל
08/09/2017 22:57
יערה
תפרתי השבוע את החיוך על הפנים כאילו חיי תלויים בזה. אני מניחה שבאיזשהו מובן זה נכון. אם הייתי מורידה את החיוך כנראה שהייתי ננעלת בחדר ומתחבאת מתחת לשמיכה, קצת כמו בשבוע הראשון שלי בבסיס הזה.
לפי ההתנהגות שלי כולם חשבו שבמינימום קיבלתי הצעת נישואין. כשהבנות הרכלניות שאלו אותי שוב ושוב מה קרה רק צחקתי ואמרתי להן שאני באמת לא רוצה להגיד כלום. 

כולם חושבים שאני מוזרה. אולי זו האמת. הרי בכל שבוע אחר אני חיוורת, עם פנים נטולות כל שמחה, עד שהסופ"ש מגיע ואני עולה על א' בדרך הביתה, ושם החיוכים מתחילים- אבל את זה החבר'ה בבסיס לא יודעים. 
ודווקא השבוע חייכתי, עם שיניים והכל. צחקתי מכל בדיחה לא מצחיקה, לקחתי שאכטות מסיגריות למרות שאני לא מעשנת, לא קניתי קולה אפילו פעם אחת- רק לימונדה, גילחצתי את הנעליים בכל בוקר ונתקעתי במשרד עד 11 בלילה ומשם ישר לישון. 

למה?
כי אסור לי לחשוב עכשיו. כי אני שקרנית פתולוגית, אחרת לא הייתי משתלבת בחיים בעולם הבמות והמשחק. להיות שקרן פתולוגי זו מחלה, כי באיזשהו שלב אתה גם מאמין לעצמך.
במקרה הזה אני חושבת שזו תהיה ברכה אם השקר שמשתקף אליי במראה ייראה לי קצת כמו מי שאני מבפנים כרגע.

אבל היום הגעתי הביתה, ואחרי החיבוקים הבלתי נסבלים והחרבון הטהור הזה של "אני בבית ואין 200 בנות מעבר לדלת שמחכות שאסיים", נעמדתי מול המראה בחדר ופשטתי את הא' ושמתי אותו ואת החיוך בכביסה. אצטרך אותם רעננים לשבוע הבא. לעוד שבוע של הכחשה.

ואז ראיתי הכל, וכוסעמק- אני נראית זוועה. וקצת שנאתי את עצמי ברגע הזה, כי הבנתי שכל זה יכל להימנע. שיכולתי להיות ילדה טובה ולסתום את הפה ואז אולי כלום לא היה קורה. אולי לא היה לי מושלם, אבל לפחות לא חייכתי כמו דבילית.

אני סתומה. למה עשיתי את זה? כי זה "הדבר הנכון"? הדבר הנכון לא יילך איתי לסרט שרציתי לראות הערב, ואחר כך הדבר הנכון לא יהיה זה שיתקלח איתי ויסבן לי את הגב בצורה ספק רומנטית ספק אירוטית. הדבר הנכון לא יכסה אותי בשמיכה, יוריד את החולצה וייכנס יחד איתי למיטה, גופו עדיין רענן מהמקלחת. הדבר הנכון לא יעיף אותי לגבהים שמפתיעים אותי כל פעם מחדש ואז ידבר איתי על הדברים החמודים האלה שמדברים עליהם רק אחרי סקס, והוא לא ינשק לי את הקודקוד וילחש לי לילה טוב ומילות אהבה. 

בגלל הדבר הנכון, בגלל השטויות שלי ויצר ההרס הדפוק הזה, אני אראה כבר את הסרט הדבילי הזה במחשב ובטח אחזור לשתות כמו אלכוהוליסט בגיל העמידה. אני אתקלח לבד ואקלל במקום לשיר, וייתפס לי הצוואר כשאנסה לסבן את המקומות בגב התחתון שהוא מגיע אליהם כל כך בקלות. אני אסתבך עם השמיכה וארגיש כל כך אומללה במיטה הגדולה עם שתי הכריות, ושום אורגזמה לא תהיה כאן היום. במקסימום אירדם בלי סיוטים ובלי הדחף האידיוטי לשמוע ממישהו שזה עומד להיות לילה טוב.
אבל אני בטח אשכב ערה, כולי מלאה בכעס.

ואולי כדאי לי להתקשר אליו. הרי הוא רוצה שאתקשר. הוא אפילו חייג פעם אחת כשלא הייתי ליד הנייד. אחרי שראיתי את שמו בשיחות שלא נענו נחמץ לי הלב. מי יודע אם אי פעם אשמע שוב את הצלצול שלו. 
כן, אני אתקשר אליו. כמו תמיד, ביום ראשון ישר כשאעלה על הרכבת. אמנם לא הוא יסיע אותי לתחנה, אני בטח אקח את האוטובוס של 6, אבל הוא בטח ירצה להעביר לי את השביזות כמו תמיד, לא? 

אני אתקשר ואגיד שאני מצטערת. אני אתפשר. אני אוותר. אני אגרום לעצמי להאמין במשפטי הדיסני האלה שאומרים שאהבה מנצחת הכל. אני אגיד לו שאני מעדיפה קצת מכלום, אם הקצת הזה ממנו. שאני אעשה הכל. שמצדי לסחוב את כל הקשר על הגב. שבשנייה ששמעו על הסיפור הטיפשי הזה כל הבנים עטים עליי כמי פיראנות ובא לי שידפוק את סצנות הקנאה שלו שגורמות לי להרגיש הכי שווה בעולם. אף אחד לא יגרום לי להרגיש ככה חוץ ממנו. כולם רוצים סתם כי אני אתגר. הוא היחיד שהכיר אותי ולא ברח בצרחות אימה.
אז זה המיקוח שלי, עליו.

ופתאום הכל נראה חסר טעם, אבל אני עושה הכל בכל זאת, כי יש לי נטייה מטומטמת להישאב לתוך החור השחור שבולע לי את הלב ואסור שזה יקרה, למקרה שהוא יחזור. רק במקרה. 
זוכר את הדבר הזה שממש חיכיתי לו? אז הצלחתי. זה קורה.
ולא אכפת לי, כי אני לא יכולה לספר לו על זה. כי כל מה שבא לי זה שהוא יפתח את הדלת לדירת הגברים המסריחה והקטנה שלו ואני אצרח עליו את הבשורה והוא יניף את כל ה50 קילו שלי באוויר ואז יקרב אותי לשפתיו רק כדי שאשמע בבירור כמה הוא גאה בי.
מה זה שווה בכלל אם הוא יושב שם עכשיו לבד ושותה בירה ומגלגל לעצמו ג'וינט כמו שהוא עושה כשהוא מבואס, במקום לשמוח ביחד איתי? 

לשבת עם חברות סתם מעצבן. הן מדברות על כמה שבנים זה חרא וכשיש שיר של ביונסה הן גוררות אותי לעלות על הבר. אני כבר לא הילדה בת ה17 ששותה פינלנדיה ורוקדת על הבר בלי שום מודעות לכמה חוסר תיאום יש בין הקצב של השיר לקצב שבו היא זזה. אני ילדה שהיא קצת פחות ילדה כי פינלנדיה זה סתם מגעיל ולא פותר כלום, והיא יודעת שהמבטים של הבנים הם לא כי היא יפה אלא כי רואים לה את התחתונים. 
לשבת עם חברים זה בכלל סיוט, כי הם כל כך נחמדים, ואני תוהה למה אני תמיד אלך על הבחור שירסק אותי, על האהבה הבלתי אפשרית. למה אני לא בחורה כזאת שאוהבת את הפרווה, את הווניל, שמסתפקת במישהו חמוד שנראה סבבה ופשוט לא שואל שאלות- הוא איתה והיא איתו וככה זה צריך להיות.
עם ההורים אני בכלל לא מדברת, ואני סתם לוקחת את האוטו לכמה שעןת כדי שיחשבו שהייתי איתו. אני לא רוצה לספר. אני אפילו לא יודעת אם יש לי מה לספר, ואני פשוט לא מוכנה לשמוע כמה הוא דוש וכמה הם לא אהבו אותו ושמגיע לי יותר. אני אוהבת אותו יותר מדי.
אני חושבת שזה השלב הכי קשה. הדיכאון.


מודל קובלר-רוס, או כפי שהרוב מכירים אותו: חמשת שלבי האבל, הוא... טוב, מודל של חמישה שלבים באבל.
אני מרגישה שהכל מיקס, איתו. אני מכחישה לכולם וקצת גם לעצמי עם כל החיוכים והצחוק הפרוע והאיפור שאני שמה בלי לחשוש שיימרח מדמעות. אני כועסת על כל העולם וכועסת על כל מילה שיצאה לי מהפה שגרמה לו לחשוב לרגע שהוא לא בסדר, גם אם צדקתי. להיות צודקת זה חרא.
אני מתמקחת, מוכנה למשא ומתן, ולפעמים במשא ומתן מורידים אותנו נמוך. 
ואני מדוכאת, מפחדת מהדיכאון אפילו. מפחדת לפספס את הזדמנות חיי כי אין לי את הגבר שלי שיימחא לי כפיים. ממתי הפכתי לכזאת תלותית? אני מדוכאת אז אני שותה, משהו שלא עשיתי מאז ששערי לבי נפתחו בפניו. אני מדוכאת ויודעת שגם הוא וזה פאקינג חרא.

ואז מגיע השלב החמישי. שלב הקבלה. השלב הזה בו את אמורה להשלים עם המצב ולקום מהשבעה. 
אין לי מושג איפה הקבלה שלי. הקבלה היחידה שאני מוכנה אליה היא לקבל אותו ואת הקשר שלנו עם כל הדפקטים שעד לפני כמה ימים נראו לי גיהנום. אז מה, הייתי עצובה ועכשיו אני אמורה להגיד "האקונה מטטה" ולנער את האפר ולהמשיך לחיים חדשים? 

נראה לי שקובלר-רוס הזאת בחיים לא התאבלה.
סתומה אחת.
2 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »